מחלון הג'יפ הממוגן, מבעד לשבכת המתכת המכסה אותו, פחוני הכפר
הערבי נראים כמו משנים צבעם כל רגע, נצבעים באור שקיעה כתום
וחוזרים לאפור הרגיל בכל סיבוב שהסירנה עושה מעל לגג. אם
מסתכלים על הסירנה מבחוץ רואים שגם היא מוקפת בשבכת מתכת. כמו
כל דבר כאן, כמו המוצב, כמו המובלעת היהודית, כמו חרכי הירי
שבעמדות הפונות לכפר. ואם לא שבכה כזו אז גדר אחרת, או ישרה או
כזו שבנויה כמו קפיץ ארוך שלא נגמר לעולם. ובכל מקום שתמצא
אותה שבכת מתכת, תמצא גם בטון. בקוביות או בצורת ח', בקירות
נמוכים או גבוהים. בטון אפור כמו הפחונים, רק שבניגוד לפח הוא
חסין בפני קליעים. חלק, כך מספרים, אפילו חסינים בפני טילים
ופצצות, כמו מקלט. מעל הבטון כמעט תמיד ניתן להבחין בשקים
חומים שחול וחצץ מבצבץ מבעד פתחיהם. אלו כמו מגביהים את החומה,
נותנים לך עוד שבעה עד חמישה עשר סנטימטרים של שקט. כשמישהו
יוצא החוצה מחוץ לחומות, לגדרות, הוא תמיד נושא על עצמו מעטה
ירוק, מין לוח כבד מלא בשכבות חכמות שנועד, כמה מפתיע, למנוע
חדירה של קליעים. גם בתוך המוצב המוקף ומגודר ומוגן, גם בתוכו
אינך פטור משכבות המגן. רק בהיכנסך לאחד החדרים אתה מרשה לעצמך
להניח את נשקך, להסיר את לוח המגן הכבד, להיפטר מכל מעטה ירוק
ולשכוח את חומות התיל והבטון ושקי החול. ושם אתה תמיד יכול
לשמוע שמישהו שמאזין לרדיו, שמנגן באופן קבוע שירי מחאה, מחאה
על דיכוי ועל חומות ועל פוליטיקה.
צעירים בתחילת דרכם, נמרצים ומלאי כוח, זרוקים עייפים מאחורי
חומות בטון לאחר עוד יום של מלחמת דיכוי. שלולים כל יכולת
פיתוח דעה, נשענים על ספרות ומוזיקה של קודמים, "סרבנים" של
פעם.
ברי המזל מתחלקים לשניים, אלו שאטומים בגלל טמטום וחוסר בגרות,
ואלו שמצליחים למצוא נחמה בשינויי הצבע על קירות הפחונים בכל
פעם שהם מביטים מבעד לחלון הג'יפ הממוגן. |