אחרי הגשם הראשון אף פעם לא צריך לעשן. פשוט יורדים למטע
האבוקדו ושואפים מלוא נחיר את הבושם. כמובן שגונבים מבט חטוף
אל הערוגה, רואים שהזרעים נבטו. אבל לא יותר מזה. ואחרי שהאדמה
מתייבשת קצת, מוצאים חלקה מלאה עלי שלכת וזרדים, נשכבים
מכורבלים במעיל דובון וממתינים לשמש שתבליח בין העננים, להתפנק
בחומה המלטף בתוך הסגריר. אחרי שעה של ספק תנומה ספק חלום
בהקיץ ועוד שעה של התמתחות מתרוממים, הגב מלא בחום של עצים,
ואז משוטטים לאט עד שפגה השפעת הניחוח הקסום. ואז חוזרים הביתה
ואוכלים משהו שעושה נחת והרגשה של בית עם כוס יין שנותן לך
להרגיש מהכל קצת יותר. ואז מגיע בנאדם אהוב שמשאיר לך ריח על
הספה או על המיטה ואז הולכים לישון. ואז נגמר הסתיו והולכים
לדאוג לזיוני שכל וחושבים המון ומתוסכלים וכלום לא מרגיש באמת
ורק איזה זיכרון מאיזה יום של תחילת החורף או של השש עשרה במאי
מחזיק אותנו עד לעוד איזה רגע חסר משמעות שנותן לך קיטש עם
נגיעה מלודרמטית סטייל ערוץ ארבע למנויי כבלים ללא דיגיטל.
ואח"כ זה הופך להיות לא קשור לכלום ואתה מתרגש מאיזה ילד,
שבמקרה הטוב נושא את הגנים שלך, מצליח להגיד אבא או הולך שלושה
צעדים או מקבל מאה בחשבון או כשהוא מתגייס ומממש איזה אידיאל
שהוא ישכח עוד שלוש ארבע שנים וינחם אותך ואותו לפחות איזה
שלושים ואח"כ אתה הופך לתרח זקן, מחפש עוד מועקה להעמיס על
הגיבנת המתפתחת שלך ומחכה שאיזה מישהו שאין לו משהו יותר טוב
לעשות יקשיב לזיוני מוח שאתה ממציא ברגע וקורא להם ניסיון
חיים. והכי מצחיק זה שאם התברכת באיבוד איזה חוש או יכולת
מוטורית או זיכרון אז במקום לחזור לעשן אתה שוקע בזיכרון של
איזה סתיו או איזה מטע אבוקדו.
הכי חשוב להיות שמח.