לקראת סוף המשמרת, עם אשמורת ראשונה של בוקר, אנחנו עולים על
איזה דרך צדדית, מטפסים על גבעה ירוקה ומחנים את הג'יפ הממוגן
מתחת לעץ תאנה גדול. בשעה הזאת כבר לאף אחד אין כוח לדבר
שטויות בקשר, אבל הרחש שלו עדיין מפריע לשלווה הזאת כאן. אנחנו
מנמיכים אותו כמעט עד הסוף, כדי שיוכלו לקרוא לנו אם יהיה
אירוע כלשהו. הנהג בדרך כלל מתרווח בכיסא ומנמנם קצת. חלק
מהחיילים מנצלים את הזמן כדי להתקשר לאיזה בחורה שמוכנה לדבר
אתם לפני שש בבוקר, חלק מטפסים על הגג וחולצים נעליים. יש כמה
שמכינים קפה ויש שמוציאים איזו חבילת וופלים מאחד הכיסים
באפוד. כל אחד והנחמות הקטנות שלו. אני אוהב להתיישב על המכסה
מנוע, להדליק סיגריה ולראות את השמיים מתבהרים. להרגיש את חום
השמש מטפס לאט לאט על הגוף. אני מסתכל תמיד לסבך, מנסה לתפוס
שוב את הדבר הזה שקרה לפני כמעט חודשיים, כשהפלוגה רק הגיעה
הנה.
כל הקטע של לחפש גבעות ירוקות ועצי תאנה התחיל מאחד המפקדים
שלנו, שהיה מעלה לשם את הג'יפ בכל זריחה. שבוע אחרי שהגענו הנה
הוא השתחרר. הוא הכיר כאן כל פינה, כל בית, כל עיקול וכל דרך.
כששאלתי אותו איך הוא מכיר את האזור כל כך טוב הוא סיפר לי על
הקו שהוא עשה כאן, בתחילת האירועים, עם המ"פ הקודם. המ"פ הזה
היה דמות הרואית, חצי אל לכל מי שהכיר אותו מהצבא. הוא נהרג
ממש בתחילת המהומות ממטען צד. הוא היה מן מושבניק מוצלח, יגאל
אלון בן זמננו. אפילו נדמה לי שקראו לו יגאל. ממש לפני תחילת
המהומות הוא ריכז את כולם והודיע להם שהולך להיות בלאגן והוא
לא מוציא אף אחד הביתה בשבועיים הקרובים. יום אחר כך הוא עלה
על אותו מטען. אותו מפקד שהשתחרר סיפר לי שממש מהפנייה הזו
שפנינו בה כדי לעלות לגבעה הגיח הג'יפ של המ"פ ושלוש מטרים
אח"כ הוא עלה על המטען. שאלתי אותו למה המ"פ עלה לכאן בכלל,
והוא חייך. "כדי לתפוס את החד קרן", אמר והסביר, שלחברתו של
המ"פ שנהרג היה שיגעון לסוסים, ולאחד מימי ההולדת שלה אותו
יגאל צייר לה ציור ענק שלה רכובה על חד קרן. בגלל שהיה תמיד
נוסע בדרכים צדדיות היו צוחקים עליו שהוא מנסה לצוד חד קרן
בשבילה.

ביום השחרור של המפקד הוא עזב עוד לפני הזריחה כדי להגיע
לבקו"ם בזמן. לא ידענו את זה באותו רגע, כי הוא לא אמר לאף אחד
חוץ מלש.ג. פשוט נעלם. באותו בוקר, לפני הזריחה, חנינו בין
השיחים על אותה גבעה. המפקד והנהג נרדמו מיד במושבים הקדמיים,
החייל שאיתי הלך לדבר בפלא פון בצד ואני התיישבתי על המכסה
מנוע והוצאתי סיגריה. אחרי שפשפשתי קצת בכיסים הבנתי שהמצית
נפלה לי במושב האחורי. ירדתי מהמכסה מנוע והסתובבתי, פונה לדלת
האחורית של הג'יפ. ממש כשהרגשתי את קרן השמש הראשונה מחממת את
החלק התחתון של הגוף ראיתי סוס לבן עומד, מלחך עשב. זה לא היה
מוזר לראות פה סוס, וראיתי כמה סוסים לבנים בחיי, אבל זה היה
צחור כמו שלג. הוא הפנה את ראשו לעברי והבחין בי. לבערך חמישה
שברירים של שנייה בחנו זה את זה. אני מולו, לא מגולח, סיגריה
כבויה תחובה בפי, לבוש מדים ואפוד קרב, נשק תלוי על צווארי.
הוא מולי, רעמתו לבנה ונקייה, גופו מושלם, כשל ציור בספר,
עיניו תכלת בהיר וצלול, וקרן בצבע כסף מעטרת את מצחו. ובשבריר
השנייה שלאחר מכן, קשה לתאר. בלתי אפשרי להביע במילים כיצד
נראה חיוך של חד קרן. ואז הוא הסתלק, דוהר כשפרסותיו נוגעות לא
נוגעות בקרקע ומשמיעות צליל עמום, קלוש. היצור הקסום הזה הותיר
באוויר שלווה ורוגע באיכות שלא הכרתי קודם.

אני לא מחכה מאז שהחד קרן יופיע שוב. אין פה איזה רוח רפאים או
איזה סיפור מסובך עם החברה של המ"פ שנהרג. והמפקד שהשתחרר
באותו בוקר, הוא בא להגיד לשלום לפלוגה לפני שהוא נסע לתאילנד,
פשוט היה לו טרמפ ממש מוקדם ולא היה לו נעים להעיר אף אחד. אני
גם יודע שרוב הסיכויים שהחד קרן הזה הוא פרי הדמיון שלי. זה
פשוט הרגע הזה שאני מפשפש בכיסים עם הסיגריה בפה, שבריר של
שנייה בו אני מרים את העיניים לפני שאני מקרב את הגפרור ללהבה,
תופס את אותה שלווה קסומה, נזכר באותו רוגע שלא הכרתי קודם.