"dam, כמה שאני אוהב נשים" לחשתי לעצמי בוהה בדוגמניות החולפות
על פני בערוץ האופנה. "א%ר! משהו?" מלמלה בקול לא ברור הבחורה
שכרעה לרגלי, "שאלתי אם רצית משהו" שאלה מנקה את פיה בגב ידה.
"לא סתם דיברתי עם עצמי, תתעסקי במה שאת מבינה".
צלצול הפלאפון עצר אותה בדך למטה. השם דנה 3 ריצד על המסך,
"שלוש?" שאלה "מה יש גם אחת ושתיים" הוסיפה בציניות, "לא שלוש
זה נחמד כמו שארבע זה חזק וחמש ממש עשה לי את היום" אמרתי בטון
נעלב, לא אהבתי שלגלגו על מדרג הבחורות שלי.
"אני לא מאמינה, אתה מגעיל אותי פשוט יושב כאן ומדרג את
הבחורות שלך, מי אתה חושב שאתה?" "חכי שתראי את מאפיינים שלי"
המשכתי בטון המלגלג שלי "אני לא חייבת לסבול את כל זה, איך
היית מדרג את זה", סדרה את בגדיה ומיהרה לעבר הדלת.
"אז תתקשרי יותר מאוחר, כן?" צעקתי לעבר הדלת הנטרקת. סתם
החמצה, מלמלתי.

בלהט הויכוח לא הספקתי לענות לפלאפון, לא זכרתי מי זו דנה אבל
מס' 3 הבטיח טובות.
מיהרתי לאוניברסיטה, זרקתי את הפלאפון לתיק וירדתי למכונית
ממהר להשתלב בתנועה לפני שיתחילו הפקקים של החיילים החוזרים
הביתה. היה לי זמן לחשוב בדרך, כמה זמן אני כבר לא נמצא בקשר
שנה? שנתיים?
כן כבר שנתיים שאני מדלג מאחת לשנייה, לא מבלה יותר משבוע עם
אותה בחורה, לפעמים זה חסר לי אהבה, השגרה לחזור הביתה ולדעת
שיש למה לחכות, שיש עם מי לחלוק את החוויות, שיש גוף מוכר
ואוהב להיכנס אתו למיטה, יום אחד אני אלך ברחוב ומולי תעבור
בחורה, אני אסתכל לה בעיניים היא תחייך לעברי, נמשיך ללכת אחד
לקראת השני. היא תחלוף על פני ואלו יהיו עשרים השניות היפות
בחיי, מלמלתי בציניות בשעה שהחניתי את הרכב בשערי האוניברסיטה,
היו לי ארבע שיחות שלא נענו שלוש מדנה ואחת מאימא מעניין מה
היא רוצה? שאלתי את עצמי,
אימא, בטח אימא מה  דנה?

הקשבתי להודעה של דנה בזמן שנכנסתי לכיתה "היי דניאל זו אני,
אני חייבת לדבר אתך"  "נו, מה חדש" חשבתי בעודי עודף בעדינות
את הבחור המחוצ'קן שניסה לדחוף לי ליד דף למלחמה באידס. בדקות
עד לתחילת השיעור ניסיתי לתפוס את דנה אבל רק המזכירה המטופשת
שלה ענתה לי "זו גם דרך להתחיל בחיים, אז תשאירו הודעה". הקול
המתוק בצד השני של המזכירה הזכיר לי מי היית הבחורה, שער שטני
ארוך קטנה כזו מחייכת כל הזמן. כן, כל הזמן הוספתי בחיוך, כמה
זמן עבר מאז אה?
סוף סוף היא עונה לי "מה קורה דיינה? זה דניאל, מה קורה אתך?
בטח כן בטח שאני חושב עליך אה כמה זמן כבר עבר, שלושה חודשים
הרבה זמן, חושב עליך כל הזמן, אז מה קורה?.... חשוב, מה כל כך
חשוב? לא בטלפון? הכל בסדר, טוב טוב נפגש יותר מאוחר".

שלושה דברים מפחידים אותי אצל בחורות אידס, הריון ולגלות שפעם
היא הייתה גבר, טוב גבר היא לא הייתה את זה כבר בדקתי. שלושה
חודשים לא דיברנו, הרבה זמן, פתאום צץ לי בראש הבחור המחוצ'קן
מהכניסה לשיעור "צריך להיבדק שלושה חודשים לאחר האקט" כן זה מה
שהיה כתוב הסתכלתי בפתק המקומט שהיה זרוק לי בתיק, אני הורג את
הבחורה, אין, עם יש לי אידס היא מתה. לא יכלתי להמשיך להתרכז
בשיעור, איכשהו חלוקה של תאים לא באה לי טוב בראש יחד עם
המחשבה שאולי יש לי אידס.
נסעתי במהירות הביתה, מתאר תסריטים אפשריים מגיע למסעדה אומר
לה שלום ויורה לה בראש, התלבטתי עם לחבק אותה או עם אני צריך
להתאבד בסוף או אולי כדאי בכלל להיבדק קודם. הגעתי הביתה כולי
נוטף זעה מחפש את האקדח מזכרת משרות החובה, מנקה את האבק. לא
ככה דמיינתי אץ סוף החיים שלי, כל כך צעיר ועוד בלי תואר,
הרכבתי את האקדח מכניס את המחסנית לבדוק שהכל תקין שלא יהיה לי
איזה מעצור באמצע המסעדה.
נכנסתי למכונית ממהר למסעדה בקנטרי בו  קבענו, אולי היא
בהריון?

יכל להיות, טעויות קורות לפעמים. אז מה עכשיו, הפלה, ואולי היא
רוצה את הילד. דמיינתי את עצמי רודף אחרי ילד בלונדיני אוחז
בכדור, דווקא מתאים לי להיות אבא לדחוף את העגלה ברחוב, וגם
דנה היא לא נוראית כל כך הרי בכל זאת היה בא משהו נחמד.
ניגשתי למסעדה דנה חיכתה לי בכניסה. היא לא נראית לי בהריון,
ומצד שני היא לא נראית חולה, עם השמלה הלבנה והעיניים הכחולות
הקורנות האלו. מיהרתי לעברה נישקתי אותה על הלחי "מה קורה?"
מלמלנו אחד לשני מלמול לא מחייב, אפילו לא מחכים לתשובה.
הרגשתי את המתכת הקרה צורבת את ירכי מיהרתי להתיישב. "נו, אז
מה דחוף?" ניסיתי להישמע רגוע "דניאל דניאל כל הזמן ממהר, חכה
רגע נשתה משהו".
"יין?" שאל המלצר מופיע משום מקום, מה הוא נדחף חשבתי בקול.
"כן תביא לנו יין אדום" יין אדום שמלה לבנה יריות אקדח סצנה
מסרט עוד מעט תהיה לנו כאן. "נו אז תספר מה קרה אתך בשלושה
חודשים האלו?" דנה התחילה.
"מה כבר יכל לקרות, את יודעת עם כל הלימודים אין לי זמן לעצמי
שלא לדבר על בחורות" שומר לעצמי על כל האופציות פתוחות "ומה
אתך, מה כל כך דחוף ואת נראית כל כך שונה?".
"מאז שפגשתי אותך דניאל, החיים שלי השתנו והייתי חייבת לשתף
אותך בזה" היא הושיטה את ידה על השולחן ואני מיהרתי לאחוז בא,
יד אחת מלטפת את ידה והשנייה אוחזת באקדח מתחת לשולחן.

"יש לנו יין ביבוא מיוחד מפורטוגל, להריח?" שאל המלצר הבטתי בו
במבט חסר סבלנות וזה מהר להעלם.

"אחרי שנפרדנו", כן אני מחכה, מלטף את ידה אשר על השולחן
ומרגיש את האקדח צורב את רגלי. "אחרי שנפרדנו החלטתי להתחתן".

"מה!" צעקתי בתדהמה האנשים בשולחנות סביבנו הפנו את מבטם
לשולחן, המלצר מהר להתקרב "דניאל, דניאל, תעזוב לי את היד"
הסתכלתי בידה של דנה שהייתה מונחת על השולחן במקום שבו אחזתי
אותה נותרו סימני דם.

"מזל טוב מה אני יכל להגיד לך שיהיה לך הרבה מזל טוב ובריאות"
הוספתי בקריצה, אני זורק את הבחורה והיא באה לספר לי שהיא
מתחתנת "טוב דנה אני חייב לזוז, היה נחמד לראות אותך, את יודעת
מבחנים, בטוח שאני אבוא לחתונה"
בחושך בדרך הביתה חשבתי מה לא בסדר איתי נוסע עם אקדח לפגוש
בחורה שהולכת להתחתן, מה יהיה עם החיים שלי, מה יהיה?
כבר היה עדיף שהיא תספר לי שפעם היא הייתה  גבר.