אחת, שתיים, שלוש. . . . . יודעים מה בא עכשיו, נכון? ארבע,
חמש, שש,. . . . יודעים איפה זה מסתיים או לא?. . . תשע, עשר.
הסוף. רק עשרה מספרים. נגמרו כולם.
חלום הפלצות נמוג. הוא סופר עד עשר והכול נעלם. כערפל המתפוגג
ברוח.
אחת, שתיים,. . . . ,חמש, שש,. . . . . ,תשע, עשר. הצרות
נגמרות. רק להגיע עד למספר המיוחל. רק להגיע לקו הסיום. רק
להגיע לעשר ואז, אוה, אז, מעין תחושת חמימות שפושטת לאיטה בכל
הגוף. נירוונה. עוצמים עיניים. מתנתקים. סופרים עד עשר. אין קל
מזה. לאחר מכן הכול נעלם כלא היה. כמו קסם. כמו כישוף. לא יותר
שנאה. לא יותר תסכול. לא יותר כעס. רק רוגע. רק לספור עד עשר.
אחת, שתיים,. . . . . ,חמש, שש, . . . . . , תשע, עשר. כך
לימדו אותו. לא אברא קדאברא. לא הוקוס פוקוס. רק עשרה מספרים.
כל כך הרבה נחת. כל כך הרבה שלוה. כל מה שהוא עושה זה סופר עד
עשר. כל כך מוערך. כל כך מוערץ. "איך הוא מצליח?", כולם
שואלים. אבל אף אחד לא יודע. הוא גם לא יספר. זה הסוד הפרטי
שלו. רק לספור עד עשר.
רק המורה, המורה המעצבנת הזו. "למה?", הוא שואל את עצמו. דממה.
אין תשובה.
נטפלת. מציקה. מנסה להוריד אותו מהמסלול. "אתגר", היא חושבת.
מרשעת. תככנית.
אבל תמיד יש אחת, שתיים, . . . . , והוא נרגע, . . . . . ,
חמש, שש, . . . . . , כבר רואים חיוך בזוית הפה, . . . . . ,
תשע, עשר. הכול נעלם. תשובה נשמעת. שקטה. צנועה.
חכמה. רגועה. כך היה כל חייו. קסם.
היא לא תוותר. הכלבה. לועגת. צוחקת. מתנשאת. עם חיוך בנוסף
לכל. גיחוך נשמע.
הוא רגוע. מגחך. ברומו של עולם. "קטנוני", הוא חושב. אין לה
סיכוי. זה נכתב. כולם יודעים. שנה אחרונה. ארבע שנים חלפו.
תמיד זה היה כך. הטוב מנצח. כולם יודעים.
עוד יום שגרתי. אותה מורה. " אפילו לספור עד עשר אינך יכול?
אידיוט מושלם!", היא אמרה. הספירה החלה. אחת, . . . . , עדיין
מרוגז, עדיין מחשבות שליליות, . . . . . , שתיים, . . . . . ,
"אולי בכל אופן?", . . . . ,שלוש, . . . . . , "זה ייעלם בלאו
הכי", . . . . . . , ארבע, . . . . . , "אולי על כל השנים
הללו?", . . . . . ,חמש, . . . . . , "שנה אחרונה. נמאס. מה
היא יכולה כבר לעשות?", . . . . . . , שש, . . . . . . , "מה
את רוצה ממני?", צעק, . . . . . , שבע, . . . . . , "למה את
נטפלת אליי כבר ארבע שנים? את מרושעת!!!", הטיח בה,. . . . .
,שמונה, . . . . . . , הוא החל להרגיש את ההקלה הממשמשת ובאה,

"מגיע לך למות!!! מגיע לנו שתמותי!!!", השתעשע על חשבונה, . .
. . . . ,תשע, . . . . .
המורה ההמומה לא חשבה פעמיים, קיבלה שבץ, נפלה ונפטרה בו
במקום,. . . . .
אבל הוא כבר לא שם לב . . . . רק עוד שנייה אחת . . . . תשע,.
. . . . , תשע . . . . ,
תשע, . . . . . .
רק לספור עד עשר. אין פשוט מזה.
האמנם?