מגיפה את התריס, מסתכלת על השמש
נזכרת בכאב שהרגשתי בליל אמש
בכיתי בכי של נצח שלא פוסק
בכי של שקט שאינו שותק
כל הקולות הפכו לדממה
בזמן שאותנו ביחד הייתי מדמה
חוזר והולם בי אותו הזכרון
של תחושת האושר, השמחה והשכרון
של אותם הימים שהיו עד לא מזמן
בהם הייתי הציור ואתה היית האומן
את לבי בשלל צבעים צבעת
את כל רגשותייך בפני שפכת
הייתי כולי שלך
ידעת שאני אוהבת אותך
נטעת בי תקווה
שאזכה ממך לאהבה
אך בעצם חייתי באשליות
ידעת שזה לא יכול לקרות
השארת אחריך חלל גדול וריק
שאותי מחדש כל פעם משתק
לא יכולה שלא לבכות
כשאני נזכרת באותם הזכרונות
שומעת את השירים מימינו היותר טובים
הימים בהם היינו בסך הכל שניים שמאוהבים
הימים שבהם חייתי באשליות
הימים שבהם ידעת שזה לא יכול לקרות