"אני אקח רק כוס מים, פשוט אני נוהג הלילה, ואתה בטח יודע איך
זה כשיש משפחה. ילדים, אישה ואפילו כלב", הוא צחק. עניתי לו
בשלילה "לא, אני לא יודע, אני לא נשוי. תראה אני כולה ברמן
באיזה פאב, וזה בסדר, אתה לא צריך להסביר לי כל כך למה אתה לא
שותה כי גם אני לא שותה, אז זה לא כזה ישנה לי." גם אני צחקתי.
ואז הוא שאל "אתה? לא נשוי? איך זה? הרי אתה כבר הרבה זמן ברמן
פה, ורוב הברמנים שאני מכיר לפחות כבר הכירו משהי והתחתנו לפני
הרבה זמן. גם כאלה שהיו רק שנה שנתיים ו..", קטעתי אותו. חשבתי
לעצמי, כמה פעמים כבר שמעתי את אותו נאום שוב ושוב ושוב ושוב.
אם זה מההורים שלי, מהחברים שלי, משפחה בכלל, כל מיני אנשים
שבאים לפה אחרי יום עבודה ארוך. לפעמים גם באים לפה ילדים
שאסור להם לשתות אבל כי מכניסים אותם. ואני? אני נותן לשתות.
מה קרה? - שייהנו מהחיים. מאז שהייתי בסביבות גיל 14, השבעתי
את עצמי שחוץ מיין אני לא שותה משהו עם אלכוהול, וחוץ מלשבת
ליד אנשים שמעשנים, אני עצמי לא מעשן ולא אעשן בעתיד. נשמע קצת
מעצבן אה? אבל ככה זה כשאתה חי בעולם שכמעט כל מי שאתה מכיר
מעשן, שותה ומשתמש בכל מיני דברים, אתה רואה מה קורה להם.
ועכשיו, הנאום הזה, שוב ושוב. נמאס לי! אני כבר לא יכול. "זה
לא כזה משנה" עניתי לו לבסוף. "בן כמה אתה?" הוא שאל אותי.
"29. עברתי כל כך הרבה בחיים, שחברה וחתונה זה הדבר האחרון
שאני חושב עליו בינתיים. ואפילו חבר. אם זה הדבר הבא שאתה עומד
לשאול". "איזה דברים עברת?" הוא שוב שאל! אני שונא את זה! אני
שונא שמחטטים לי בחיים, שדוחפים תזין שלהם לכל מקום! "עזוב זה
לא כזה משנה. דברים בסיסיים" אמרתי "12 שנות לימודים שהכריחו
אותי לעשות, ולא יצאתי משם עם משו, חברים שמתו, אם זה בצבא או
מחוץ לו, וכל מיני דברים נוראים שאתה לא רוצה אפילו לחשוב
עליהם". הוא הסתכל עליי במבט מוזר, כמו נראה שחשב על המשפט
האחרון שהוצאתי מהפה - "דברים נוראים שאתה לא רוצה אפילו לחשוב
עליהם", מה כבר היה יכול לקרות לגבר בן 29. מה הוא כבר יכול
לעבור שאדם בן 40 לא יודע עליו? אבל בשבילי הוא היה סתם עוד
אדם שנראה מאוכזב מקשר הנישואין שלו, ואולי אפילו קצת מהילדים.
הוא הלך. כל כך שמחתי שהשיחה המעצבנת הזאת נגמרה.
הלכתי לקובי - המנהל שלי. אמרתי לו שאני חייב לצאת להפסקה
לחשוב קצת, להסתובב. הוא אמר שאין בעיה, כי אני עבדתי כל כך
קשה בשבוע האחרון, למרות שלפי דעתי זה ממש השתלם, אבל ממש. כי
מכל השיחות המעצבנות האלה של אנשים, קבלתי כל כך הרבה טיפים.
הצחקתי את עצמי.
השעה הייתה 23:00. הלכתי לאורך הרחוב של כל המועדונים האלה.
חושב על החיים שהיו לפני הצבא. החיים שהיו בבצפר. הם היו חיים
כאלה טובים! כאלה נפלאים. התיישבתי על המדרכה כמו שהייתי עושה
בימי התיכון. ונזכרתי איך היינו יושבים כשהיינו צעירים יותר.
כשליום למחרת היה מבחן משווה ממש ממש חשוב. וממש ממש לא היה
לנו איכפת, וצחקתי לעצמי. בזמן שאני מסתכל על הילדים האלה
שצוחקים ורוקדים להם במועדון ומבחוץ לו, נזכרתי כמה ששנאתי
מועדונים, כמה ששנאתי לרקוד ואיך שידידות שלי היו מושכות אותי
לרחבה ואומרות לי לבוא לרקוד איתן, סתם להשתגע. וזה היה כזה
מצחיק!  קראתי לאותה תקופה - "התקופה הכי יפה בחיים". כמובן
שבשבילי אולי היא הייתה יפה. אבל לאחרים היא הייתה מזעזעת.
כמובן שגם לי היו שם דברים מזעזעים אבל תמיד המשכתי הלאה, אף
פעם לא נתקעתי מאחור. יושב על המדרכה וממשיך להביט בהם איך הם
מתכננים את הטיול השנתי של שלושה ימים לאילת! מי ישן עם מי, מי
יהיה בחדר עם מי. פתאום מחליפים שקיות עם חומרים כלשהם. סמים.
הדברים האלה הם לא חומרים. הם סמים. ואז הגיע שיר מאחד
מהמועדונים שאני ממש אהבתי פעם. לפני איזה 13 שנה! זה היה שיר
כזה חזק, למרות ששכחתי ת'שם שלו! שוב צחקתי. ממשיך להאזין
ולהסתכל. רחובות כאלה מוזנחים, לא מקום כל כך מוכר. כמו
בסרטים. פתאום עוברת איזו זונה, מסתכלת עלי במבט דוחה, ואני
משיב בשלילה. ואז נזכרתי בשיר! התחלתי לזמזם אותו. פתאום קול
מאחוריי אמר "גם אתה נזכר אה?" הסתובבתי. עמדה שם מישהי. "כן.
מה זה זיכרונות. רק אני יכול לזכור כאלה דברים" צחקתי. "כן גם
לי יש את הכוח הזה". צחקנו. "נעים מאוד. אני עודד" אמרתי. נעים
מאוד עודד" היא חייכה. "אז מה את עושה בשעה כזאת מחוץ לבית
לבד?".  "סתם מחכה לחבר שלי, הוא צריך לחזור כל שנייה, הוא רק
נכנס שנייה לשירותים באחד המועדונים.". צחקתי "אם הוא נכנס
לשירותים אז זה בטח משו גדול, אה?" צחקנו. קיצר הכול היה פה
צחוקים. אחרי כמה דקות היא אמרה "אוי הנה הוא! דייב! דייב!"
היא קראה לו כמו משוגעת. "תכיר זה עודד". "נעים מאוד" הוא אמר
בקול עבה ומפחיד. "כן, גם לי" עניתי."הוא עובד כברמן באחד
המועדונים פה באזור" היא הסבירה לו. הוא הנהן בראשו כלא איכפת.
אבל לי זה לא הזיז. "טוב אנחנו זזים" היא אמרה "ביי, מקווה
לראות אותך שוב", ואני פשוט עניתי לה ב"להית'".


קמתי מהמדרכה והמשכתי להסתובב. נזכר שיום ראשון לימודים. אם לא
הזכרתי אני לומד פסיכולוגיה. תמיד רציתי לעזור לאנשים. אני גם
קורא בטארו שזה ממש עוזר! אבל פסיכולוגיה לא תזיק כי זה המקצוע
הכי יפה ומעניין בעיניי. כנזכר על התקופה בכיתה י' כשכל כך
רציתי פסיכולוגיה ולבסוף זה היה - סוציולוגיה. ונזכר במורה. מה
שמה היה? -טלי. זהו קראו לה טלי! היא הייתה נראית כמו כרובית
זה היה כזה מצחיק.
"עודד! עודד! יאללה ההפסקה שלך נגמרה! עברו 40 דק'" קרא לי
אלון, אחד הברמנים שעבד שם. "טוב אני בא". שוב לחזור לעבודה
שנשמעת ממש קלה אבל היא לא. "איפה היית?" הוא שאל. "סתם הלכתי.
הייתי צריך לחשוב על כמה דברים. אתה יודע לא לכולם יש חיים
פרפקט כמו שלך בנאדם". "טוב, טוב תירגע, למה ההתנפלות הזאת?".
"צודק מצטער לא התכוונתי", "אז אדון מניאק כבר היה פה?". "לא,
אבל הנה הוא. אתה רוצה שאני אלך אליו, אל השיכור הזה?". הוא
שאל. "לא עזוב. היום אני אטפל בו, נראה לי שכבר צריך לא לתת לו
לשתות. הוא שותה פה פול, וגם כשהוא מגיע אז הוא מגיע עם ריח
דוחה. כמו העיפו אותו ממועדון אחר לפה.  אתה תלך, הנה חבר שלך
הגיע לך תן לו נשיקת שלום ונראה אותך אח"כ.". "סבבה" הוא אמר
והלך.  הוא אשכרה הלך כדי להתמזמז באמצע העבודה!.טוב הגעתי
לאדון שיכור. פתאום נשמעה צעקה "עודד!!!!". "מה עכשיו מר
אברמוביץ'?! היום אתה לא מקבל שתייה!". "מה לא מקבל שתייה? מה
איכפת לך? אתה מקבל מזה כסף!". "צודק! אבל, בעצם לא. אני לא
יכול לראות איך החיים שלך קורסים לי מול העיניים בגלל אשתך.
מאז שהיא התגרשה ממך החיים שלך בזבל. אתה חי באיזה חור באמצע
שום מקום, נהייתה שיכור, ובגלל זה גם פיטרו אותך.". "נו תעשה
טובה ותביא לי משהו לשתות! אני חייב לשתות!", שמתי לו כוס מים.
"הנה קח זה אפילו בחינם". "מה זה זה?! תביא בירה, מה אתה מביא
לי מים?!?!". "אתה יודע מים, זה משו שכבר הרבה זמן לא שתית, אז
אולי כדאי שתנסה".
"תקשיב בחורצ'יק. אני יודע מה אתה מנסה לעשות. אתה מנסה לעזור
לי. אבל תראה אותי, אני מה נשאר לי? חיים עלובים". "לא רק שלך
מר אברמוביץ'" אמרתי לו. "טוב אולי גם שלך". קלטתי את אלון
וחבר שלו דופקים צרפתית בצד. "אבל אתה אף פעם לא תבין מה זה
לחיות את החיים שלי. החיים שלי היו ממש מסובכים. תראה את 2
האלה שמה," הוא הסתכל על אלון וחבר שלו " גם אני הייתי כזה
פעם, או יותר נכון עדיין, אני חצי". "אתה מתכוון בי" אמרתי.
"תקרא לזה איך שאתה רוצה. אבל תראה איך הם נהנים מהחיים. ואני
הייתי כזה ובגלל שכולם לחצו עליי להתחתן עם הורדה הזאת - נדפקו
לי החיים. כי זה לא הייתי אני באמת". "אז מה אתה מנסה לומר
בזה?". "שאתה אדוני הצעיר. עוד ממש צעיר. והחיים שלך עוד
ארוכים. מה זה להיות בן 29?! זה כולם לעומתי - בן 55. אתה עוד
צעיר! אתה לא יודע על עצמך עוד כלום". "כן אני כן! אתה בכלל לא
מכיר אותי!". "אולי זה מה שאתה חושב. אבל אני היחידי שמכיר
אותך פה. רואה אותך יומיום. לא יודע מה רוצים ממך. הולך לעשות
סיבוב וחוזר כשהחבר שלך לעבודה קורא לך. וכשאתה מסתובב שם
בחוץ. אתה חושב. על מה?-אני לא יודע. אבל אני רואה שמבפנים קשה
לך. אז בבקשה תן לי משו לשתות ותחשוב על עצמך במקום על אחרים".
נשברתי, הגשתי לו בירה. "נו מה קורה?" פתאום בא אלון. "אמממ,
הכול טוב. אני חיי את החיים וחושב עליהם. מנסה לחיות את עצמי
יותר" כלא מבין בעצמי מה אני אומר. פתאום הוא שאל "מה?! למה?".
"כי אתה, אלון, כבר גילית את עצמך, אבל אני לא גיליתי. תגיד
לקובי שאני כבר אבוא מחר לעבודה יאללה הלכתי". לקחתי את הדברים
שלי - אותו תיק מהתיכון שרשום עליו גידי ויצאתי. הגעתי הביתה
ושוב כמו כל יום ישבתי מול הטלוויזיה ונרדמתי. חולם חלומות
ארוכים וקצרים ומדבר מהשינה.וישן פשוט ישן.