בכל 21 שנותי הייתי אדם קיצוני, חברי הורגלו לאינדבידואליזם
מופגן, ולא רצוני לרוב אפילו במילות הגנאי שיוחסו לי מאחורי
גבי מצאתי אור גדול כשקראו לי "מקורית" כדי לעקוץ התמוגגתי
בשתיקה ענוגה ובסך הכל הייתי די לבד עם כל המחשבות האלה, שירי
המגרה מעולם לא מצאו אוזן שתקלוט אותם במלוא כל המובנים
והתובנות הרגשה שטוחה. קראו וחייכו, את נורא מוכשרת, אבל אני
המשכתי לבקש שיקראו עוד, כי האמת היא שכשמישהו קורא אותך אתה
קצת פחות לבד, קצת יותר ביחד עם כל העולם הזה שקורא לך מקורי
כדי להתגרות.
ואז הגיעה האהבה שסחפה אותי לתוך מחסום הכתיבה הראשון, לא
הצלחתי לכתוב, והכי נורא, לא הצלחתי לחשוב בצלילות פשוט הייתי
כל כולי בתוך הרגש הספציפי, מצאתי איזה פתרון זמני לא מתוכנן
לבדידות, ולא היה ממש חשק לכתוב, צורך ויצר היו אבל הם היו
כבויים, כמו שאני הייתי אדם כבוי, אפילו הפנטזיות כבו ובמקומן
הוא הופיע בכל הסיטואציות, ובהתחלה נורא נלחמתי בזה, לא יכול
להיות חשבתי שהוא יקח ממני את הפנטזיות!! עצם קיומי, המוזה
שלי.
ולאט לאט כיביתי עוד ועוד מעצמי, הפכתי לצל ממש ככה.
השתקפות מאוד לא בריאה, והכי גרוע מאוד לא מקורית ואנשים קלטו,
אפילו הפסקתי לעבוד, רק כדי לשמר את הרגש הזה שהיווה תחליף כל
כך נוח למחסום.
ואני שואלת את עצמי, היום שאני כבר נורא מודעת להכל, אם יש
אפשרות לרגש ולכתיבה באותו פרק זמן ?