שירה מתורגמת - שלושה יוצרים מבוסניה ומקדוניה


העיר שלי / ולדימיר אילייבסקי

העיר שלי הריהי
כרך נהדר.
השמש
נוגה בשמיה באור בהיר מכל עיר בעולם.
והאנשים נעימים כל כך,
ואפילו פתוחים פה ושם
למחוות האינטראקטיביות של התאגידים.
החתולים מייללים מיאו מיאו
הכלבים לא ינבחו על כפופי-הגב
ועל הגבירות שכרסן בין שיניהן.
כל הדוורים הטרוסקסואלים.
אולי חוץ משניים שלושה.
וגם אלה עכברי משרד.
הגימלאים כאן לא משחקים דומינו
רק מחליפים נדוניות עם נשותיהן.
אנשי עסקים נמרצים
מעבירים זמן בלבגוד במאהבות שלהם
עם הנשים החוקיות.
היונים, התורים, גם הדרורים,
לא יכרסמו לארוחת הבוקר
פירורים מפת העמלים
של קומת החנויות.
והנהר, רק תחשבו על זה, שוטף לו.
אפילו גשום לעיתים.
ורק זאת איני מבין -
מדוע כשאני חולם על עכבישים,
אני זועק בשנתי
ומקיץ ספוג זיעה.


ז'ורנאל / אשמיר קוזוביץ'

אני מנסה להיות עסוק
לא להרהר בדבר.

ניסיתי ללהג על זוטות,
אודות עלמות ששיערן
משוח אדום
המקניטות שוורים
כאילו היו טוריאדור של זירה,

וזבובים בעיניו של הסוס האומלל
וניחוח שנחמץ במעיל הבלוי.

בנחת מתים הגמלאים,
נראה כי חייתי עת ארוכה מדי מאז פרצה המלחמה
נראה כי עלי היה למות זה מכבר,
אך דבר מה חיכה,
במטבח, ליד מקלט הרדיו,
מול הקמין הדועך.


ואז הם שותים קפה ביחד / איגור איסקובסקי

הבניין שלי
נמוך ולבן
ובימי א'
מסריח מתבלינים.

הבניין שלי ממוספר,
כמו כל
בניין טפשי אחר.

הבניין שלי רועש
כמו בית משוגעים
אף שהוא יותר
בית מטבחיים בשבילי

כמה אני שונא את האדריכל
שבנה את הבניין
המחורבן הזה
והציב מרפסת
מול החלון שלי
שמשקיפה על הבניין
הזהה שממול.

וכמה אני שונא את המרפסת,
בה כל יום
אשה מעורערת, עצומת מימדים,
עומדת ומנערת שטיחים.
מקללת את השכנים
ומכה את הילד שלה.

כמה אני שונא את האשה הזו
כמה אני שונא את היום בו
יצא ילדה לאוויר העולם.
ומקלל אותה
ומכה אותה בבקבוקים ריקים
והיא שורדת
כאילו היתה מכשפה.

והיא דופקת בשטיחים
והיא צועקת על השכנים
שהתמזל מזלם
שלא לגור בחדר שלי
ואז הם שותים קפה ביחד
והיא מכה את הילד שלה
ואת בעלה, לפעמים.
ובלילות שבת
היא מפעילה את מכונת הכביסה
בשעה 01:35
והכביסה מסתובבת
דופקת בראשי שתי שעות.
והכל נעשה שקט אחר כך
עד שעה תשע,
כשהשטיחים,
הילד
(בעלה, לפעמים)
מגיע תורם.


הנרי, אלה החיים גם כן / איגור איסקובסקי

כשאינך מוצא ספר שכל כך רצית
ולאחר ארבעה ימים בלי שינה
אתה שרוע
חסר מנוח
וכשאתה מודה בינך ובין עצמך
כי מתישהו
זה לא הדבר הכי מהנה
להיות בודד בעולם.
ואחרי 20 שעות
של שינה
שוב אתה עייף מחדש
וכשהבחורות גרות
רחוק כל כך
ושהקרובות מתכננות
לגור הרחק.
והחברה שלך
בבית החולים
במדינה אחרת.
והמו"לים יודו שאתה
מצויין, אבל לא יפרסמו את הדברים שלך.
והעיתונים יפרסמו אותך
אבל עדיין אין כסף,
משום מקום
לא
וכשאתה עצל מכדי
לעבוד.
אבל אין כסף.
כשאתה מבין
שפגישות הן דבר חשוב מאוד,
רק בתנאי שהאנשים מעניינים.
ואז,
או לפני כן,
אתה קולט שהאנשים
משעממים
ומנומנמים.
וכשיש לך בראש שיר,
הארך אותו,
הוסף לו בית,
בגלל שאתה נגד
דקדקנות.
במיוחד כשמדובר בשירה.
ואז אתה מצליח לרשום
חלק מהשיר
ומנצח את העצלות
לבסוף,
ואז כשזה מכה בראשך
אתה משלים את השיר
ומבין
שהשיר שווה את
כל זה.


אורות הכרך / איגור איסקובסקי

1.
שירה נועדה להיכתב
בשחור
על גבי דפים לבנים,
שכן צבעים אחרים יהיו
רכרוכיים
וריקניים, כך נדמה.

2.
אורות הכרך
מזדהבים
כבקבוקים הריקים שעל רצפת
חדרי.
כאישוני עיניה.