שם בנאלי לתמונה בנאלית
נובמבר 2003, סנטרל פארק, ניו-יורק.

כשראיתי את העץ, הדבר הראשון שעשיתי היה להוציא את המצלמה ולכוון. אחרי
שנעמדתי בפוזת התייר המצוי, מתפלאת כמה יפה עץ זה, עץ רגיל שיש בכל מקום,
ראיתי משהו אחר.
עד היום ראיתי המון תמונות של עצים בשלכת, כאשר עלים צבעוניים מכסים את האדמה
סביבם. זה לא חדש, לא לי, ובוודאי שלא לכם.
אז למה בכל זאת החלטתי לצלם ?
הרגשתי עצב, כשראיתי את העץ. אותו עצב שהסתובב בתוכי, הוקרן ע"י הסביבה ששהיתי
בה. העץ הזה סימל משהו בשבילי, שכל ניו יורק הזוהרת והחייה לא הצליחה להעניק
לי. העץ הזה מיוחד עבורי.
כשעמדתי מולו הצלחתי להרגע, הצלחתי לעצור לקצת זמן - ולחשוב. דבר שהיה כל כך
חשוב ומשמעותי בשבילי, שעד שהוא קרה לא ידעתי כמה הוא היה חסר לי.
למדתי בעבר, שכל רגע יש לתעד - אחר כך הכל נשכח כלא היה.
אני בחרתי לתעד את העץ הזה, ולא משנה מי יראה אותו או מה יגידו עליו, אני אדע
מה הוא אומר בשבילי - וזה הדבר הכי חשוב שיש.