כל האנשים שאי פעם הכרתי, או כאלה שאני מכיר גם היום, בוכים
להם מדי פעם בגלל סיבות כאלה ואחרות. אבל רובם, למעשה כמעט
כולם בוכים לא יפה.

מצד אחד אני שומע את השיר שאומר "כשאת בוכה את לא יפה", אבל
מצד שני אני חושב ויודע שאת יפה גם כשאת בוכה. מאותו צד, הצד
השני, קראתי פעם באיזה ספר קטן שבכי הוא סימן חיים, הרי תינוק
שזה עתה נולד משמיע קול, הוא בוכה, וזה אות לרופא המיילד
שהתינוק חי, מזל טוב.

את בכית מולי אולי רק פעמיים ופעם נוספת בטלפון, וכמה מוזר,
אבל נהנתי מכל רגע. זה נשמע אולי ביזארי מעט, אך לכל דבר ישנו
הסבר. כל האנשים שאני מכיר חוץ ממך, מעוותים את פרצופם כשהם
בוכים, למרות שגם ככה אותם פרצופים לא מהממים במיוחד. גם אני
בוכה ככה ולדעתי זה הבכי המכוער ביותר בעולם. אבל את, את לא
מעוותת שום דבר, את פשוט יושבת מולי ומזילה דמעות קטנות
שזולגות מעינייך הגדולות והיפות, כשכל דמעה מבריקה ומיפה את
עינייך בצורה שאי אפשר להסביר, לא במילים. אפילו בטלפון את
בוכה יפה.

לפני כמה חודשים ישבתי עם חבר ועזרתי לו לכתוב מכתב אהבה לאיזו
בחורה, במכתב הוא כתב לה שכשהיא בוכה, היא יפה, והוסיף שהוא
נהנה לראות אותה בוכה. אני אז, באותו ערב, וגם אחרי, ניסיתי
בכל כוחותי להבין איך בן אדם יכול להיות יפה כשהוא בוכה. אבל
עכשיו אני הבנתי, קיבלתי תשובה בזכותך, עכשיו אני יודע שבן אדם
שבוכה יכול להיות באמת מאוד יפה, ואני מכיר בו אדם כזה.
אני מכיר אותך.



                                                מוקדש בחום
לחן אביטבול


    09/12/03 ג.ארז