הקסם הלך ולא חזר. ניסיתי לעשות אותו שוב אבל לא הצלחתי.
מלמלתי מילים לא מובנות, עצמתי עיניים, התרכזתי הכי הרבה שאני
יכול. אבל הקסם נעלם.
התייאשתי.

אביב אופטימי אחד הופיע בפתח ואיתו נישאו רוחות רחוקות מארץ
שאני לא מכיר. שירים עפו ברוח ונתקלו בי. שיר החל מתנגן לי
בראש, עיניי נפקחו לרווחה ואושר נחת עליי מעל. חיוך עלה על
שפתיי והנה הקסם שב. ניגון נדודים שמטפס בהרי האנדים המושלגים
בהם הזמן עצר מלכת, קפא בשלווה האופטימית של הטבע הדומם אי שם.
פרח סגול אחד נפתח וקרץ לענני הבריאה שריחפו מעל. סילון קריר
ואדיר נישא אי שם בשכבות הגבוהות של האטמוספרה ונחת עליי כאן
במרכז תל-אביב, זיכרונות עמומים עטופים בנייר צלופן שקוף של
אלבום נאגדו והתיישבו ולא זעו.

הגיע הזמן לסיים, קצת צורב בגרון כבר, הרגלים שצריך להפסיק.
צריך לקפוץ גבוה בשביל לראות רחוק, מאוד פשוט, קשה לביצוע.
הלילה שוכן ברחובות הצרים. כניסות בתים חשוכות נאטמות בעצמן,
שאון המלחמה הרחוקה כבר נעלם. חזרה למציאות, הכיור מלא בכלים,
רעשים של אנשים נשמעים למרחוק, האור צהוב ומחבק. אישה אהובה
מאוד מחממת את עצמה במיטה לידי. אני מייד ניגש ומנשק לה. אני
מחכה שהגשם יירד, הוא החבר הטוב ביותר שלי ברגעים האלו. לא
שונא, לא חושב, לא רוצה להיות במקום אחר.

רק כאן איתה, במעגלי האין-סוף שלא ייסגרו לעולם, אני עומד
מיותם ומחייך, המעגל סגור סביבי ולי זה לא איכפת.
אני במעגל שלה וטוב לי.