אנחנו הולכים בכיוונים שונים, מתרחקים יותר ויותר מאמת אחת
שתפגיש את שנינו בין כה וכה. הייתי מגלה לך שזה גם ככה יקרה,
אבל וואטס דה פוינט, כשאתה יכול לעלות על זה לבד?
פעם דברים היו שונים, וגם אתה תסכים איתי, שהיינו יכולים
להסתכל אחד לשני בעיניים, או בדיוק להיפך, והכל היה בסדר. היה
לי כל כך נוח איתך. הכרתי אותך. הרגשתי אותך, זה היה אחר, ללא
ספק.
עכשיו שנינו מותשים משיגרה שלאט לאט שוחקת אותנו. קשה לעצור
בצד הדרך, וגם טרמפיסטים זה כבר דבר שלא בא בחשבון. אי אפשר
להרשות לעצמנו מותרות שכאלה. הייתי אומרת שזה דבר שישתנה,
ופשוט צריך זמן הסתגלות, אבל שנינו יודעים שלהסתגל זו אשליה,
והכל עניין רגעי. פעם הייתי בטוחה שזה אחרת.
הימים עוברים כל כך לאט, אבל בהסתכלות אחורה קשה לי להדביק את
הקצב. אני לא רואה את המסלול שלך מכאן, תגיד לי איך אתה מתקדם?
ולאן, שאני אדע פחות או יותר לאן ללכת. ואם לא לאן שאתה הולך-
אז לפחות איפשהו באיזור, שנוכל ככה במקרה להתקל אחד בשני. אני
אעמיד פני מופתעת, וגם אתה תשחק את המשחק המטופש הזה, ונוכל
להרעיף אחד על השני שאלות ותהיות לגבי מה קורה איתנו, איך
הצבא, הלימודים ושלל העניינים הטריוויאליים שנראה כי ממלאים את
החסר. אבל הם לא.

אז זה החיים. אף אחד לא סיפר לי.

אומרים שזה מרוץ כנגד הזמן. הייתי צוחקת על זה פעם, אבל בדרך
הקשה למדתי כמה שזה נכון. הרצון הזה להספיק כמה שיותר ולהתקדם,
גורם לך לצבור תאוצה לקראת הדברים הגדולים. אתה מפסיק לראות את
השורות הקטנות, וההתמקדות הזאת בעיקר הולכת ודועכת עד שאתה
מגלה שהוא בעצם התפל. אז אין דברים גדולים, יש רק שורות קטנות.
אני משתדלת לא להצטרף למרוץ הזה, אבל גם ללכת לאט מידי אני לא
מסוגלת. מה עדיף? ישר לקפוץ ראש לעמוקים או להכנס לבריכה
באיטיות?
הייתי שואלת אותך, אבל כבר אין זמן לשאלות. וגם לא למשחקים.
טיים איז מאני.

אז זה הכל. הכל מפריד בינינו. ואולי החיים בעיקר. ככה זה, אי
אפשר לשנות את העולם, וגם אי אפשר לעצור אותו. ולי קשה לשחק
לפי החוקים. היה יכול להיות נחמד אם דברים היו מסתדרים מעצמם,
מבלי להתאמץ, מבלי להסתכל בעירנות על הדרך כל הזמן ולבדוק שאני
בכיוון הנכון. אני יודעת שמפות זה כבר לא לעניין, וגם לא מילים
ומשפטים וכל דבר אחר שיכול לכוון אותך. לפעמים צריך לעצום
עיניים ופשוט להתקדם. לבד. ואת זה אני דווקא לא צריכה שילמדו
אותי. אבל מה קורה כשמאבדים את הכיוון? אני כבר לא יודעת אחרי
מה ללכת. וגם לא אחרי מי. אין משוואות פתורות וסופיות שאפשר
לפעול על פיהן, הכל נתון לבחירה אישית, ויש יותר מידי מקום
לבחירה כזאת. אבל לפעמים אין טעם לבחור. או להמשיך.
אני יודעת שאין טעם לאבד את זה, ואני יודעת שגם אתה יודע, אז
אני שומרת את השפיות הזאת אצלי, לעוד כמה זמן- שדברים יהיו
אחרת, ואני אוכל ללמוד מחדש את מה שפעם היה כל כך מוכר, ולחזור
למסלול שלי.
אני אתבגר קצת, ואתה תשתדל להשאר כמו שאתה, וכשהרגע יהיה נכון,
ואתה תהיה נכון, נוכל להתקל שוב, ככה, במקרה. כשהדרכים באמת
יצטלבו.