ליואב

אתה כבר אינך יקירי חם העיניים, מבטך נותר קפוא ושליו על  פני
המרחבים העצומים של החומה בינינו. איני מכירה אותך כלל, כך,
קוצני ודוקר. ועדיין צחקוק לוהט מלחש באוזניי: "אני עשיתי אותו
כך." צחוקי מהדהד בתוך ראשך, מנותק ורחוק כצחוקן של מכשפות
החלום שלנו.

חוזרת לכתוב אליך מול הדף, עבר המון זמן מאז השתמשתי בערוץ הזה
כדי לדבר אל השנאה שלי, כמה סימבולית העובדה שדרך התקשורת שלנו
שימשה לי לתקשורת עם השנאה העצמית שלי. כמה נפלא מצידי וגדול,
ולהראות לך את הסימבוליקה העדינה של יחסינו. דרכך הרסתי את
עצמי.

בוודאי תזכור את השיחה שלנו בה סיפרתי לך שכשאני אומרת שאני
אוהבת, אני תמיד מחכה לסטירה שתבוא ותצליף.
מה שלא אמרתי זה שאני רוצה את הסטירה ובונה אותה לעצמי.
הן אין ספק כי אפילו הכיסא הריק, אותו עוטף סרט אבל שחור, הינו
רק צורה נוספת של הלקאה עצמית. המזוכיזם שלי, פייס טו פייס.

תשליל אושר קראתי לעיבוד התמונה שלנו, ההיא בה הוקפאנו שנינו
ברגע בו החלטתי להרוס אותי ואותנו. "לא מגיע לי אהבה, ואתה לא
תהיה מי שתשנה את זה." קבעתי פעם, מרתיחה אותך. קבעתי ומימשתי
עד הפרט האחרון. בויימת אל הצגת חיי, עוד משבצת של כאב להצליף
בה על עיניי הפקוחות, הרואות, השונות.

היית רק הרס עצמי. לא יותר.
לא אהבה, כי עוד לא למדתי לאהוב.
לא חברות, כי לא הייתי חברה של עצמי.
רק שנאה היתה שם. זה מה שהיה. החום שהופק מחיכוך הלשונות שלנו,
היה זהה לשל סכין המושחזת על אבן גדולה ועגולה. מראש, לא אהבתי
אותך.
לא אוהבת אותך, ולא אוהב אותך לעולם.
קרדום היית, קרדום תישאר. כלי ארכאי ומיותר, כלי חציבה לחומות
שכולן פרי דמיוני.

באמצעות החולי שהיה בנו, ריפאתי את עצמי ורפתה אחיזתי בך,
ברעיון שמשהו ממה שהיה לנו היה אמת או אהבה או יופי.
כיעור, בריחה וסמים, כמו גם שימוש אינסופי בצורך שלך שיזדקקו
לך, היה גם היה.
ניצלתי אותך. עכשיו אני משחררת אותך.
לך ממני, ואל תשוב. לא רוצה לחצוב בליבי בקרדום כיסאך הריק.
אומרת לך עכשיו בקולי שלי:
מראש, לא אהבתי אותך.
לא אוהבת אותך, ולא אוהב אותך לעולם.

היית נהדר ככלי נשק כנגד עצמי.
מודה לך בענק על השירות שעשית לי, בלי דעת. עיוורונך היה הדבר
הכי חיובי שקרה לי מעולם.
יכולתי סוף סוף ללכת על אי אהבתי אותי עד הסוף. לולי כן, לא
הייתי היום במקום של לבקש ללמוד לאהוב. לא לחכות לסטירה, לא
לעבוד על להביא אותה.

אין בי אשמה. היתה זו בחירה שלך להישאר עיוור.
אין בי חרטה. התחזקתי בזכות זה.
אין בי פחד. אין היום מה שיאיים עלי מכיוונך.
לא שללת את אושרי, לא שברת את ליבי-
שניהם לא היו שלך לשבור או לשלול.
לקחתי ממך ככל שיכולתי. יבוא יום ותבין שזה היה הדדי.
רק את עצמך שברת, רק את עצמך שללת. כמו שאני את עצמי.

הייתי מבקשת את סליחתך על השימוש הציני שעשיתי בך, ומאידך, לא
אבקש ממך דבר לעולם. לא מעניינת אותי סליחתך. אינך קיים יותר.

אני משחררת אותך, סיימת להיות הויה דולורוזה הפרטית שלי.
ממילא הכל עבר ומת כבר מזמן כל כך.
ומה שלא תגיד על כך, נסיך קוצים, ייפול אל התהום שכריתי
בינינו.



לינק למונודיאלוגים קודמים:
http://stage.co.il/Stories/218730
לינק ל"תשליל אושר":
http://stage.co.il/Stories/258652