השמש מעבר לקיר
מזכירה לי את ילדותי המילולית
בעיר מוארת
בבית ישן.
איך שכתבתי וכתבתי עד שכתבתי טוב יותר
ומהר יותר, כמו שאר הילדים בכיתה דיברתי
כאילו מעולם לא עליתי.
הייתי שם במילים
כשבחרו בי להקריא שעורי בית דהרתי
בין הסעיפים ונאבקתי בגבורה בספר התנ"ך
והכתה שמעה.
כתבתי בקולי את שהכתיבה המורה
ובעפרון את שמשרד החינוך אישר
וידעתי לצעוק ולעמוד ולשבת ולברוח
הכל במילים.
זה היה במילניום הקודם
והשמש היתה צעירה בשלוש עשרה שנה
היא טיטאה את כל לכלוכי העיר
הרגילה שלי, בארץ הרגילה ביתר
מיומנות, עד לגרגר החול האחרון
האירה להראות מילים בחצר האסורה
שלי, מאחורי בית הספר
וזה היה כל כך
מזמן
עכשיו אני יושב בצד השני
של הקיר, עובד על תוכנת אנימציה ממוחשבת
שקוראים לה ברק. אין בה כל איזכור לשמש, אבל אני יודע
שהיא עדיין בוערת בחוץ, זקנה וכועסת בשלוש-עשרה שנה.
שמונה דקות בדיוק
הוא הזמן שלוקח לה להגיע לפה
(זה המעט שאני זוכר משיעורי מדע) ועשרים ושתיים
שנים בערך
לקח לי להגיע
למקום הזה ממש.
שלוש-עשרה שנה לקח לי לחזור ולראות את הדברים
והנה אני פה מצמיד את התחת לכסא
וברק, בבהייתו חזרה
מחקה את מקור האור
מספר אחד.
והנה הצלחתי בתרגיל והמורה מפרגן (גם לו קוראים ברק)
והוא מכתיב ואני בוחר לכתוב
ולמרות שיש לי רק עפרון ופינה של ספר סקיצות
וכתב מרוט שלא ראה הרבה אור,
אני עדיין כותב די מהר וכמעט בלי שגיאות עצבניות,
כמו עולה טוב,
שבמקום משפטים נהירים
יוצא לו גימגום מפוחד.
קולטת העלייה הזקנה זורחת לה בחוץ,
מעבר לקיר בלוסקרין חורפי, בוערת וממורמרת
על כשרון מבוזבז
סופרת ימים להתפרצות.
מישהו אמר לי פעם שאני לא מבין כי אני לא מפה
("לא להעליב, חלילה, אחי..")
אחרי הכל,
לוקח לה תמיד שמונה דקות
לפגוע באדמת הקודש,
לקרוא לי החוצה |