(גבר צעיר יושב באוטובוס במושב ליד החלון. פונה לקהל)
גבר: הנה אני יושב לי באוטובוס החורק הזה, נע מתחנה לתחנה.
חוזר הביתה מיום חסר משמעות בעבודה לערב חסר משמעות בבית.
תסתכלו על האנשים האלה מסביבי. הם עוברים את אותו הדבר.
העיניים שלהם אבדו את הברק, הם מסובבים את הראשים שלהם, הם
מסתכלים בחלון, אבל הם לא רואים כלום. הכל אפור, אפור כל-כך.
לפעמים בא לי לרדת סתם כך, בתחנה כלשהי, ולהתחיל ללכת וללכת.
להיעלם לתוך איזו מציאות אחרת, בה אני באמת אחיה. אבל לא, כל
בוקר, כל ערב, אותו קו מביא אותי לאותם מקומות. אותם אנשים
אדישים מסביב.
(אישה צעירה יפה עולה לאוטובוס)
גבר: הנה אישה מדהימה. אשת חלומותיי. אבל מה? היא בטח תתיישב
עכשיו ליד הגבר המשופם ההוא, או ליד האישה השמנה. ואני? איפה
אני אמור לפגוש את אהבת חיי?
(אישה באה ומתיישבת לצדו)
גבר: (פוזל לכיוונה) הנה היא התיישבה לידי. הנה הניחה את
כפות ידיה על הברכיים. איזו אישה מדהימה. איזו שלמות. איזו
תנוחה אצילית, הגב שלה ישר, כמעט ולא נוגע בגב המושב. כל כך
יפה. (משתתק. זורק מבט זהיר לכיוון פניה.) מעניין על מה היא
חושבת? מה היא עושה בחיים? אני צריך להתחיל אתה בשיחה, יש לי
כל כך הרבה דברים לשאול אותה. נראה לי שנמצא שפה משותפת. לפי
העיניים שלה רואים שיש בה יותר מיופי שטחי. יש כאן משהו מתחת
אל פני השטח. היא בטח גם מחפשת מישהו כמוני, מישהו שרגשותיו לא
התנוונו לגמרי, מישהו שמחובר לאני העצמי שלו. על מי אני עובד?
בטח היא בכלל נשואה (פוזל לכיוון כפות ידיה.) לא. אז בטח יש לה
חבר קבוע. הם בטח בדיוק עברו לגור ביחד וצבעו את הסלון. והאהבה
ביניהם פורחת. בלילות הם חולמים על העתיד ביחד. על הילדים. הם
בטח מאורסים. או אולי הוא הולך להציע לה נישואין היום, בדיוק
כשתחזור הביתה. הוא ייקח אותה למסעדה מוחשכת, כשברקע מתנגנת לה
מוזיקה רומנטית ויגיד לה כמה הוא אוהב אותה. כמה הוא לא יכול
בלעדיה. ואז הוא יציע לה את ידו, היא תחייך ותגיד כן. (פאוזה)
כן. אין שום סיבה שאתחיל אתה בשיחה. עדיף לחסוך מעצמי את
המבוכה המיותרת הכרוכה בדחייה הוודאית.
(הגבר פונה אל החלון. מביט בשתיקה)
אישה: (פונה אל הקהל) טוב, לפחות הוא הפסיק לבהות בי. במקום
להתחיל בשיחה נימוסית, איזה "ערב טוב" אולי, משהו להעביר את
זמן הנסיעה בנעימות, הוא נועץ מבטים. אין לו אומץ להגיד לאישה
"ערב טוב" אבל לבהות? לבהות זה בסדר. אנחנו כאן כדי שהם יתקעו
בנו עיניים מלוכלכות וישתקו. או יפלטו איזה משפט גועלי.
(מסתכלת עליו) לפחות הוא לא זורק גסויות. (מסתכלת עליו שוב)
לא, הוא בטח לא מאלה שזורקים גסויות. הוא מהביישנים. אלה
שיעדיפו מוות בייסורים על פני האפשרות של להתחיל בשיחה עם
אישה. כמה פחד, כמה חוסר בטחון. ומה הכי גרוע? אם את מחליטה
לקחת יוזמה, מתחילה לדבר אתם, בשבילם זה כמו מלאך ירד משמיים
ופצח בשיחה על מזג אוויר. הם מתבלבלים, הם פולטים שטויות, הם
מגמגמים ומאדימים בפנים. והם אף פעם לא ימצאו את האומץ לשאול
על מספר טלפון, או על אפשרות לפגישה; לא יציעו איזו אפשרות
רומנטית קלילה שקל להיענות לה. לא, מה פתאום. הם יזיעו, ישחקו
עם האצבעות בעצבנות, אבל להגיד משהו יפה ואמיתי? רחוק מהם כמו
ירח בליל סתיו בהיר. אז מה נשאר לך? רק הגברים המעצבנים האלה
שכל כך מלאים בביטחון עצמי שנראה לך שעוד רגע יתפוצצו. אלה
שלמדו את כל משפטי הפתיחה העלובים שלהם בעל-פה וממחזרים אותם
לא משנה מה. אלה שאוהבים להראות לחברים שיש להם הרבה מספרי
פלאפון של בנות המין השני בזיכרון של המכשיר הסלולרי. כמה
עצוב. אז מה נשאר לך אם מוציאים את זורקי הגסויות, הביישנים,
ואת הבלונים המנופחים? כלום. יושבת בבית כבר חצי שנה ורואה
סדרות טלוויזיה על החיים היפים של פנויים פנויות. בימים כשעוד
הייתי יוצאת עם גברים, כמו מה זה היה נראה? יושבים באיזה
בית-קפה ומנסים למצוא נושאים לשיחה. כן, אפשר לדון במגוון סוגי
הקפה בתפריט במשך כעשר דקות. אחר כך עוד רבע שעה על סוגי הקפה
בתפריט של בית הקפה שיצאת אליו שבוע שעבר. הנה כבר עברה לה חצי
שעה. כמעט נגמר לו עוד ערב, ואפילו לא בילית אותו לגמרי לבד.
וכמה הזדמנויות להתנהלות של שיחה מציעות מסעדות עם מבחר עשיר
של רטבים לפסטה? או אוכל סיני? שלא לדבר על המטבח
הדרום-אמריקאי. זה די להיט עכשיו, או לפחות כך שמעתי.. בכלל,
יכול להיראות שהייתי חיה באיזו תוכנית טלוויזיה, למעט ההבדל
הקטן של חוסר סיפוק מתמשך וריקנות מוחלטת. כן, בגלל זה אני
מעדיפה לשבת בבית זה כבר חצי שנה. כמו שחברות שלי אומרות לי
שאני מצפה שהאהבה תקפוץ דרך החלון אל תוך החדר. האמת,  סביר
יותר מכל דבר אחר שתקפוץ דרך החלון. אלא מה, אני אמצא אותה
בעבודה? או בדייטים המשמימים? או בתחבורה הציבורית? (מסתכלת
במבט מזלזל בגבר שלידה).
גבר:(פונה אל הקהל) אני חושב שהיא מגלה עניין. היא מסתכלת
עליי שוב ושוב. אני רואה את ההשתקפות שלה בחלון. אני חושב
שאולי בכל זאת היא תהיה מעונינת. עכשיו רק נותר לחשוב מה לומר
לה. באיזה ממשפטי הפתיחה להשתמש. איזה נושא לשלוף, כך שיספק די
תוכן להמשך קולח של השיחה. (משתתק בהתלבטות) תמיד אני חושב על
הרגעים האלה כשאני שוכב במיטה לבד ובוהה בתקרה. ותמיד זה נראה
כל כך פשוט - רק לומר משהו. ואז הכל יזרום ויפרח. והנה מגיע
הרגע שבו כל האימונים וההרהורים צריכים להשתלם בסוף. ומה?
כלום. על מה אני אדבר אתה? מזג -אוויר? "אז מה, גשום, אה."
עלוב. על האוטובוס? "יש כאן הרבה אנשים היום, את לא חושבת?"
אולי מתקפה חזיתית? "את האישה המדהימה ביותר שפגשתי במהלך
חיי." אבל הגבר הזה במעבר, זה שזורק מבטים לעברנו כל הזמן, הוא
בטח ישמע את זה. אני לא רוצה לשמש מטרה ללעג שלו. אין דבר
המעורר רחמים יותר מאשר גבר אחר המנסה להפעיל את קסמו הרעוע.
ובכלל, היא בטח יורדת עוד מעט. בכלל לא נשאר זמן לבנות שיחה.
אולי, אני צריך להיעזר בסובלנות. אני אמתין עכשיו, ולא אגיד
כלום. אני אעורר בה עניין עם המסתוריות והשתיקה שלי, ואז בפעם
הבאה שאני אראה אותה, כבר תהיה לנו היסטוריה משותפת, יהיה מתח
באוויר. אני אהנהן בראשי, כאילו זיהיתי אותה. והיא תהנהן
בחזרה. ומשם נתחיל בשיחה קלילה, כששנינו יודעים לאן היא
מובילה. כן, בפעם הבאה שאני אראה אותה הכל יקרה. כמו בסרטים.
אני מרגיש את זה. אבל עכשיו, עכשיו מאוחר מידי. זה יהיה טיפשי
אם אני אתחיל לדבר עכשיו. אני אראה הססן וחסר ביטחון. כאילו
נדרשים לי עשרים דקות כדי לאזור אומץ לפנות לאישה שהתיישבה
במקרה לידי. לא. כעת אני צריך להראות לה שאני שותק מתוך בחירה.
השתיקה שלי באה מנון-שלנטיות. מכך שאני לא איזה גלמוד טרדן
שזורק את עצמו מחמת ייאוש על בחורות שמתיישבות לידו במקרה
בתחבורה הציבורית. אני מה, אני יש לי מספיק הזדמנויות לפגוש
נשים ולפתוח איתן בשיחה חוץ מבתחבורה הציבורית. (שם רגל על
רגל, מנסה לשוות לעצמו מראה של איש בטוח, אחד שלא זרים לו
החיים הסוערים)
אישה: (לקהל) מה הוא התנפח כמו טווס? יושב כמו בן אדם נורמלי
ופתאום מתחיל לשחק אותה מר רוברט דה-נירו. וגם פגע לי ברגל עם
הנעל שלו. בטח לכלך לי את המכנס.(מתכופפת, מנקה את המכנס עם כף
ידה.)
גבר: (לקהל) אני לא מאמין! פגעתי לה ברגל! איזה אידיוט. זה
מה שקורה כשאתה מנסה לשחק אותה אל-פאצ'ינו. למה, למה לא התחלתי
לדבר איתה קודם, כשרק נכנסה והתיישבה. משהו קליל ולא מחייב
כזה: כמו שאנשים נורמליים אומרים. "גשום היום, אה?" משהו כזה.
סתם, כדי להתחיל את השיחה. משהו חביב וידידותי. אבל לא, במקום
זה אני נותן לה מכות ברגליים. ואפילו לא מבקש סליחה. סליחה! לא
ביקשתי סליחה. זו דרך מצוינת לפתוח בשיחה. (מתלבט) אבל לא.
מאוחר מידי. כבר עברה לפחות דקה, מאז שניגבה את המכנס. עכשיו
הסליחה תהיה בכלל לא במקום. היא אפילו לא תבין על מה אני מבקש
סליחה ואני אצא טמבל.
(משתתק. זורק מבט אל החלון)
עוד מעט התחנה שלי. לא. כנראה שהפעם לא יצא לי כלום. אולי בפעם
הבאה. אם אני אראה אותה שוב. או עם מישהי אחרת. מה, העולם נגמר
בה? יש עוד רבבות של נשים בעולם. ובכל אישה, בכל מפגש מקרי,
טמונה הזדמנות. ומה אם לא יצא משהו גם הפעם? למדתי עוד משהו
חשוב על עצמי. הטעויות של היום יילמדו ויביאו להצלחה מחר. אני
הולך ומשתפר. אני מרגיש את זה. ויום אחד זה יקרה. אולי מחר. או
מחרתיים. או עוד כמה חודשים. אין לי מה לדאוג. כל החיים עוד
לפניי. (מסתכל בשעון) אני מקווה שאני אספיק להגיע הביתה לפני
שבע. יש "חברים" היום. העונה החדשה.

אישה: (לקהל) מתי כבר תיגמר הנסיעה הזאת. מפחיד לחשוב כמה
זמן אני מבזבזת לריק בנסיעות האינסופיות האלה. (מסתכלת בשעון)
כבר רבע לשבע. איזה יום ארוך. ומצד שני, למרות כל האורך הזה,
מה קרה היום, איזה מאורע ששווה לזכור? שום כלום. אוטובוס,
עבודה, עוד פעם אוטובוס, בית, רביצה מול הטלוויזיה. ואם כבר
מדברים על טלוויזיה - היום מתחילה העונה החדשה של "חברים", לא?
כן, החיים שלי הולכים להשתנות לטובה עכשיו. (מגחכת) לפחות ימי
רביעי.
גבר: (לקהל) טוב, הנה התחנה שלי מגיעה. איזה כיף. סוף כל סוף
ערב שקט בבית. (הגבר מתכופף לכיוון האישה, לוחץ על כפתור
העצירה. מתרומם) (לאישה) סליחה, אני יורד כאן. (נדחק בינה לבין
המושב שלפניה, הולך בכיוון הדלתות.)