יום רגיל ושגרתי, כפי שימים רגילים ושגרתיים יכולים להיות שם
הרחק - במוסקבה. שלטי חוצות, חלקם חדשים, עדיין מחזיקים באותו
ברק אשר מכבר אבד לחבריהם, אותה ארשת קדמה על פניהם,
מודרניזציה של מילים וצבעים, פה ושם, ניתן היה להבחין במוצר
מערבי, קלוש, אך אפשרי, מחזיקי סבון לאסלה, חטיפי שוקולד,
דגנים ועוד. קרעי מודעות מתערבלות ברוח, שברי מילים פרודות,
עזובות. מודעות אבל המקננות על מות יקיריהן, מוזות השכחה, הנה
ומגען הקר נגע - וניפץ. "מהפכה", זעקה כותרת אל מתוך לערפל
הבוקר, נתקלת במחסום פרצופים קרירים ומאוכזבים, אנשים אשר שבעו
די משינויים, הרדיקליזיציה נסתיימה, אומרים הם לעצמם,, כעת
הגיעה העת לשוב לחיינו השקטים, האילמים, נספוג בשקט את מטח
הקללות הניטז מן השלטון, איננו יכולים לעשות דבר, ובחוסר אונם,
פוסעים הם אל יום חדש, פניהם מביטות מטה, מתביישות באשר נקרא -
רוחם החופשית, רוח זאת, מכבר טבעה בים המחתרות והסתר, כל שנותר
לה, הוא לעצום עיניה, ולהיקבר בשקט מופתי, כמו לא הייתה קיימת
מעולם.
סיימון טובריץ', 'טובריץ', כמשמעו, 'חבר', 'ידיד', נכנס אל
'בית התה', כאשר הוא דוחק את דלת האברזין כבדת המשקל, ונזהר
שלא להכניס מרטיבות נעליו פנימה. אחר היה פושט את מעילו,
מחזיקו בידו הימינית, ובידו האחרת היה מנופף לשלום לכל העובר
ושווא, אכן היה 'טובריץ', אח ורע לארצו בלבד. הותיר את משקפיו,
בעלות המסגרת השחורה, על משטח שולחנו, אחר פשפש מעט במגירה,
ומשלא מצא את שחיפש, פנה לעבר יאנה, ובנימת אשם קלושה, חקר את
מעשה העלמות.
"היכן ראיתיו לאחרונה?", פתח בדבריו, קולו מתאמץ בניסיון אבוד
לחקות אותו מבטא פוליסאי קשוח ומאיים, "אינני זוכרת", ענתה
הזאת, עפעפיה, הצבועים בסגול זנקו מעט כלפי מעלה, ורטט קל חלף
בגרונה, רטט אשר מילא תקוות שווא בלבו של טובריץ', "האם הינך
רוצה לומר, אה.., סליחה", קטע את דבריו לשמע חריקת הדלת
המסורתית המודיעה כי אורח זה עתה הגיע, סיימון הידק את חגורתו,
הכניס מעט את בטנו, וניסה כמה שיותר להעניק צביון גברי לחזהו,
"הנה!", חשב לעצמו, "מרגל לעניין".
מודיעין נגדי, האומנם היה כזה נחוץ?, בשביל טובריץ', הייתה זו
דרך חיים ממש, ומן הרגע אשר פסעה הדמות על מפתן משרדו, משפשפת
רגליה על המחצלת המקושטת, נזהרת שלא ללכלך הרצפה כמיטה מסורת
הניקיון הרוסית, הביט בה מר. טובריץ', בעין בוחנת, מעט חשדנית,
אחר ניגש, לחץ את ידה, החליף הגינונים הראויים, ונכנס עמה
ללשכתו הפרטית, עדין מחפש בכיסיו את שאבד.
"איננו ראויים לכך..", פתחה הדמות לעברו, "כל אותם טיפוסים,
עלינו לעולם לא להיות שאננים, ידידי, ראה מה קרה לידידנו
הצרפתים, כעת מבוססים הם בדמם עצמם משום לא נזהרו". סיימון
הביט, אחר שלה קופת סיגריות מתוצר מקומי, כל שהורשה להכניס
למשרד ואשר לא יפגע בנאמנותו למולדת, "ריגול נגדי", סנן, והציע
לחברו אשר סירב במחי יד קלה, "עלינו מוטלת הצרה הגדולה
מכולם".
"והיא?", שאל חברו.
"והיא?, ובכן, ראה את שקרה לצרפתים, ראה איך הם חטפו על הראש
משום פזיזותם, אלוהים, עשרים שנה. עשרים שנה, ואף לא פעם חשדו
כי דבר כלשהו אינו כשורה, אף לא פעם אחת, עלי לברך את האיש,
נראה כמו עשה עבודה מצוינת".
הדמות  פסקה את רגליה, אחר שלחה ידה לעבר כיס החולצה, שלתה
פיסת גומי צבעונית, ובהצמידה את שפתותיה אל עבר הפיה, החלה
נושפת במלוא כוחה, עד כי נדמה היה שהאוויר אוזל מראותי כמו
שחררת כעת את אותו אוויר מן הבלון עצמו.
טובריץ' הביט בו, מעט משועשע מן הסצינה יוצאת הדופן, ולפני
שפתח את פיו לשאול מה פשר הדבר, זינקה הדמות ממקומה, והציגה אל
הבלון אל מול פניו, לא לפני שקשרה את פייתו כך שהאוויר חתום
ונצור יהיה בפנים.
"סודות מדינה", צחק בהפנותו את הבלון הסגלגל לעבר המשרד, מביט
ואינו מסגיר דבר, "סודות מדינה", חזור על דבריו באותה
מונוטוניות אשר אפיינה את כניסתו, ואת המאורע האבסורדי אשר
מתרחש אל מול עיניו של סיימון.
"עשרים שנה", סננה הדמות, "עשרים שנה, ועדיין, אינני מסוגל
לחיות עם עצמי..".
"אינני מבין", מלמל טובריץ'.
"אינך מבין?, עשרים שנה, ואתה -", כאן עצר, והביט דרך שמשת
המשרד אשר הסגירה את מאכלסיו, זוג מזכירות, אשר אחת מביניהן
כתבנית במקצועה, "ואתה עדיין לא חושב כי נפלת הפח, 'ריגול
נגדי'", כעת צחק בלגלוג, "אל תצחיק אותי, הוא מנוון לחלוטין,
פרוורסיה שעדיין מוחזק כך בחיים". אחר החזיק הבלון, ונופפו אל
על, "אל תפוצץ" הפציר בו טובריץ', שולח אל ידו כמנסה לעוצרו
ממרחק, "אל, אינך יודע..", הטיח את הסגריה במאפרה, "אינך יודע
את ההשלכות, אינך -".
התפוצץ לו הבלון ברעש אדיר, שני האנשים נתיישבו במקומם, הדמות
שבה לפסק רגליה, ואילו סיימון החל לשחק מעט בסיכות הביטחון שעל
שולחנו, "ומה מאז?", שאל, מחייך ומביט אל מעבר לחלון, מגלה כי
עמיתותיו אף לא שמו ליבן לאירוע אשר הרגע ארע.
"ההשלכות., אוי באמת", צחקה הדמות, כמעט בהיסטריה,
"מעורר רחמים ממש".

פסגות הקרמלין חצצו בין ההמון, מטילות מורתן ככנסייה גותית
עתיקה. טובריץ' הילך בין האנשים, פה ושם נדחף על ידי עובר אורך
אשר נתון בחיפזונו הפרטי, ממרחק יכל להבחין בחנות הספרים
האהובה עליו, החליט כי נותר לו עוד זמן לביקור קצרצר בין
המדפים המאורגנים, אולי וימצא את שחיפש, ה'ריגול הסובייטי',
היש דבר שלא ידוע לו עליו, טובריץ' חיפש, פקפק, ובכל זאת המשיך
בדרך המובילה אל הסתר.
"דוצ'וידנדה", בירך לשלום את הספרן כאשר יצא מעט מאוכזב מן
הספרייה משום לא מצא את שחיפש, ומה אשר חיפש?, גם הוא לא ידע
התשובה, בצעדיו המעט כבדים, איטיים, במעילו המשתלח אל ברכיו,
נוגע, מעט מפריע, בסיגרו הסובייטי, דחוק אל פיו, נעשן אל
אווירה הקפוא של העיר, טובריץ' הרהר, פסע כמו דרכו ללא כיוון,
ומשראה מרחוק אותה דמות מוכרת, מהלכת כנחש בין האנשים, מתחבאת,
מתפתלת, מבקשת להישאר באלמוניותה, קרב לעברה, וכאשר קרא הקריאה
- "עצור!!", החלה הדמות מחישה את צעדיה, עד כדי ריצה ממש, דבר
אשר בגללו נאלץ טובריץ' להפעיל את שריריו המנוונים אשר מזמן
כבר לא ידעו ריצה הגונה, "חכה", צעק שנית, כמו הדבר יעשה את
שביקש, לא רק, אלא אפילו הרע, והדמות החלה תופסת מרחק נכבד
מסיימון, אשר נעמד, התנשף ואמר נואש על אותו מרדף.
"עשרים שנה", אמר לעצמו, "עשרים שנה ומי משניהם הוא האיש?.
"אף הוא אינו יודע!", הכריז, ונכנס למסעדה מקומית להשכיח את
רעבו.