|
נעמי יורדת אל ים המלח
עטופה בצעיף סגול.
כפות רגליה חופרות
בשממון.
היא נושמת לחות
ומליחות
והרפתקה.
נעמי נושכת שפתיה
כמו שונאת את השמיים
היא מתרוקנת
כי כובתה בה אש של מלחמה.
בלהט הרגע,
משליכה מעליה את הצעיף.
שוכחת מי היא.
מאבדת את עצמה -
במקום הכי נמוך בעולם.
היא רצה אל חוף הצדיקים
ומתפללת לאל קדום
שהזניח אותה.
אולי מחר תמצא
את הרוחות שהיא מחפשת.
תעונן ותגשם ותסער ותברק ותרעם.
היא תבלע באומץ
גבישי מלח משוננים
ותהייה שוב
נעמי. |
|
|
לחשוב בלי שכל
זה כמו לתלות את
עצמך בלי חבל
עוד פעם הצוואר
של מנדי |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.