עכשיו שחזרה אליי המודעות, גהרתי מעליה, מעל פיטמותיה הקטנות
שזהרו בעיניי כניצוצות אש. הרגשתי תחושת עוצמה כמו לא אף פעם.
נשאתי אותה אל המישור האירוטי במוחי כמעיין בוחן עד היכן היא
תישאר איתי.
גלים של תשוקה אליה, עוברים כשהיא עוברת. לפתע החטא ממלא את
ראשי, אבל אהבתי כה פשוטה היא, כה טהורה, כך שלאף מחשבה אין
כאן משמעות.
תחילה ייחסתי את הקולות המעומעמים לאוושת הרוח בענפי העץ שמחוץ
לחלון, אך אז הרגשתי שוב את הפרפרים בבטן, כשנשימה חמימה על
לחיי וקול שקט ומרגיע מילמל "אל תזוז ואל תפקח את עיניך"-ידעתי
מיד שזו היא, אהבתי המושלמת, שלעולם לא תהיה. החסרתי כמה
פעימות וצייתתי.
ואז כמו תמיד, אהבתי שוב גברה עליי, הסתובבתי אליה ופשוט
חיבקתי אותה,
חיבוק אהבה, חיבוק תשוקה, חיבוק שלא ניגמר.
אני כ"כ מתגעגע אליה, לגופה המושלם. אוותר על הכל למענה.
היא לא יודעת ורק ממשיכה לחיות את חייה בבועה ומחסומים.
אלוהים, עשה שהיא תהיה שלי, או קח את נשמתי.