"היא מתה..." המילים יצאו קרות מפיו של הארוק. גבו היה מופנה
אל זארון. הארוק ראה רבות בחייו, אך לא היה מסוגל להסתכל
בעיניו של הלוחם הצעיר. לא עכשיו. במקום, החל הוא להבריק את
חרבו שהתלכלכה בדמם הסגול של אנשי הלטאה.
מלמולים חרישיים יצאו מפיו של זארון, האביר הטרי עם השריון
המצוחצח והחרב הבוהקת, בעודו יורד על ברכיו, רוכן מעל גופתה של
הנערה אותה כה אהב.
"מה אמרת?" שאל הארוק, מתוח מעט, אך משתדל לשמור על טון קר.
"אולי הכהנים... אתה יודע... נו, אלה עם הגלימות הצהובות"
האביר התחיל, אך דודו קטע את דבריו.
"היא מתה לעזאזל אתך!" הוא צעק, לא מסתובב. "ראשה נקטע
מגופה... מאוחר מדי..." הוא מלמל לאחר מכן.
הנער בחן את הראש מהנקודה בה ישב, לאחר מכן אחז בו בעדינות
וחיבק אותו, מיבב.
"זה קורה, ילד... זה קורה..." אמר הארוק, אך יבובו של זארון
הפך לבכי שקט. "לעזאזל! כולנו איבדנו אנשים יקרים לנו! ככה זה
כאשר הדרקונים מתעוררים, מלחמות, כאב, סבל..." הוא נעצר לרגע.
"אבדות..."
זארון הרים את פניו לפתע, דרך עיניים שמוכתמות בדמה ובדמעותיו,
אמר: "אבדות? כמה?"
"אביך, דודתך, סביך, וכמובן..." שתיקה רועמת "זיזארון חברי."
"אני לא בטוח שאני מעוניין בנטל כזה..."
"לא ניתנת לך האפשרות!" צעק הלוחם הזקן לפתע, מסתובב. המראה
שנגלה לעיניו בייש, העציב והזעים אותו בו זמנית, והוא הסתובב
בחזרה אל חרבו. הדם הדביק הזה פשוט לא יורד...
לאחר מספר דקות הוא שאל: "נו... אז אתה בא? הקרב משתולל בחוץ,
זקוקים לעזרתנו."
"כן, אני כבר בא..." זארון בחן את פגיונו הכסוף דרך עיניו
הצורבות מדמעות יבשות.
"נצפה לבואך..." מלמל הארוק. "בשמה של המלכה!" הוא שאג והסתער
החוצה.
זארון בחן את הפגיון הכסוף שנית. הקרב בחוץ כבר לא בשבילו. |