היא שוכבת על הגב וצופה בעננים שמרחפים מעליה, שטים להם ממקום
למקום, חובקים את העולם.
"גם אני הייתי רוצה לשוט כך באוויר החופשי ולטייל במקומות
חדשים" הרהרה בליבה "כמו פרפר הפורש כנפיו לראשונה ומתרברב
בגוני הירוק והכחול והאדום הבוהקים."
כל חייה חלמה להיות פרפר, או ציפור, זה לא שינה לה. היא רצתה
לעוף. לחוש את מגעה הלוטף של הרוח. להתוודע לעולם שמחוץ לכלא
בו היא חיה.
היא צפתה בדממה בשמים הנצבעים בורוד ותכלת כאילו מכחול בלתי
נראה משח צבעיו עליהם. רק נשימותיה הכבדות הפיגו את השקט
העילאי.
שיעול קטן חמק מבין שפתיה והיא שמה את ידה על פיה, כאילו כדי
לעצור עצמה מלעשות זאת שוב. היא לא רצתה להרוס את הרגע. זוהי
תפנית חשובה בחייה שאין לקלקלה, חשבה. היא יודעת שלא נותר זמן
רב לבוא שליח האלוהים שיעניק לה את רצונה, את משאלת נפשה, את
מה שחשקה לו מצעירותה - כנפיים. כנפיים להמריא מצחנת המוות אל
חיים חדשים.
האור המעומעם הבליט את קמטי פניה. שיעול נוסף מצא דרכו מראותיה
אל אוויר העולם, מעיק על נשימתה, שנעשתה כבדה מנשוא.
לרגע נדמה לה כי הדממה נעשתה כבדה יותר. היא ידעה כי דבר מה
חשוב קרה, וניחשה כי זה הדבר שלו חיכתה. היא צדקה.
נשימותיה דעכו אט אט.
בנשימתה האחרונה, חשה בעושר ושמחה גואים בתוכה. חייה התחילו -
היא חופשייה. |