החדר היה בקושי מואר, רק מנורה אחד מהתקרה שמתנדנדת עם הרוח
שנכנסת מהחלון. ישבתי אני בראש השולחן, ומצידי השולחן ישבו
העוזרים שלי. בחדר הייתה דממה, פרט לשריקת הרוח מן החלון, אני
פתחתי את פי ראשון. "האם התוכניות להערב מוכנות?" שאלתי בעודי
שומר על הבעת פנים שלווה ושקטה, לא הראיתי לכולם כמה אני מצפה
לכוח שיהיה בידיי, כל כך הרבה כוח, מאז שהייתי קטן רציתי בכוח
זה. כולם הנהו בראשיהם לחיוב. "האם הטילים מוכנים לשיגור?"
פניתי אל האיש שישב לימיני. "הטילים מאויישים ומוכנים לשיגור
המפקד." עוד שלב בתוכנית הגאונית שלי, עמלתי עליה חודשים והיום
סוף סוף היא הולכת להתגשם, אסור לשום דבר להשתבש. הנהנתי לעברו
בקצרה. פניתי לעבר האיש המגודל שישב לשמאלי. "האם נשיא ארצות
הברית חוסל?" הוא הנהן לחיוב. "והאם הוא הוחלף בכפיל שלנו?"
שאלתי בלא סימן על פניי למרות הקוצר רוח שהרגשתי בפנים. הוא
השתהה, לא נתן סימן, האם השוטה לא ביצע את המשימה כהלכה? האם
הוא נכשל בשימתו? האם הוא הרס את כל התוכנית הגאונית שלי? כמעט
קפצתי עם ידיי לעבר צווארו כאשר הוא הנהן לחיוב. שלב נוסף
הושלם בתוכנית ועכשיו נותר רק השלב האחרון, השלב המכריע, השלב
החשוב מכולם שבלעדיו כל שאר התוכנית חסרת תועלת: השיגור.
קירבתי את ידיי אל עבר הכפתור האדום, כפתור גדול ובוהק, הלחיצה
עליו היא הדבר היחידי שמפרידה ביני לבין הכוח העצום, לבין
השאיפה הגדולה ביותר שלי. כולם צפו בי בעודי עומד ללחוץ על
הכפתור, לסיים את התוכנית ולזכות בפרס הגדול.

לחדר נכנסו לפתע מספר אנשים, הפריעו לרגע המושלם, הפריעו
לתוכנית המושלמת שלי. הם נכנסו לחדר ועוררו המולה. "עצרו אותם!
עצרו את הפורצים!" צעקתי לעבר עוזריי, אבל איש מהם לא זע
ממקומו, כולם רק חייכו לעברי. הם בגדו בי הבנתי במהרה, הם מכרו
אותי לידי האוייב, הם פגעו בתוכנית המושלמת שלי! התחלתי להאבק
בפולשים כאשר הם כפתו אותי. לא היה לי סיכוי, הייתי לבד מול
רבים מדי ותוך זמן קצר מצאתי את ידיי מוצמדות זו לזו, קשורות
לגופי. "עזבו אותי! אתם הורסים את התוכנית המושלמת שלי!" צעקתי
לעברם בעוד הם מובילי אותי לעבר מקום כלשהו. אחד מהם אמר לי:
"כן, ברור אייל. תוכל לחזור לתוכנית המושלמת שלך אחרי שתיקח את
הכדורים שלך" הוא גיחך לעבר אחד מחבריו.

וכך תמה לה עוד תוכנית מושלמת שלי להשתלטות על העולם.