איך אני שונאת את האנשים שמנצלים אחרים רק בגלל שהם תמימים?
אפשר לכלול בקבוצה הזאת המון סוגים של נצלנים - זה מתחיל
מהערסים שמנצלים ת'חברות התמימות (או פריחות, איך שתרצו) שיתנו
להם, זה ממשיך בחבר שמנצל ת'חבר שלו שיקנה לו כל יום שוקו על
הבוקר וזה יכול להיגמר גם באנסים שמנצלים ת'כוח שלהם, הבני
זונות האלה.

כשרעות באה אלינו לכיתה, היינו בטוחים שהיא שרוטה לגמרי, על
הפנים, מחוקה, מפגרת. לא טעינו בהרבה... הילדה לא הייתה מוגדרת
בנורמה, היו בה כמה וכמה סטיות, בניהן הזיות קטנות, טיפשות
מורגשת ו... תמימות. תמימות עד כדי נאיביות מוחלטת.
אז ברור שכולם הסתלבטו עליה, איך לא? מכירים ת'פתגם "מה ששנוא
עליך תעשה פי שמונה לחבריך"?
רעות הפכה למוקד העלילתי בכיתה. היא הייתה השק אגרוף. היא
הייתה הבדיחה החיה. היא הייתה האגדה הבית ספרית. היא הייתה
תמימה.

משטויות קטנות בבית ספר, זה הפך לאובססיה יומיומית של כל
הכיתה. ממש כמו ב"כפר הארורים", הפכנו להיות חארות קטנים
שמציקים, אבל מכל הלב.
אוהו, איך שרעות אהבה את זה... היא הייתה הילדה המקובלת, כולם
דיברו איתה, אפילו רואי המסתגר, וניר המגמגם... כולם.
היא הייתה מתקשרת אלינו הביתה, מדברת איתנו בטלפון, הפכנו
להיות החברים שלה. לפחות ככה רעות התמימה ראתה בעיניה הנאיביות
והטיפשות.

אז קרה מצב, שהיא הייתה מתקשרת אלי הרבה. אהבה אותי משום מה,
תמיד ניסתה להגן עליי, למרות שאני קצת הסתייגתי מהפעילות
הכיתתית החדשה שאימצנו. וכשרעות מתקשרת, זה אף פעם לא טוב.
איזה תכניות עשיתי בבית כדי להתחמק מדיבורים איתה, כל המשפחה
הייתה מעורבת במבצע "התחמקות מרעות".
לעיתים הייתי חייבת לדבר איתה, מחוסר ברירה או מכישלון המבצע
הביתי, וזה היה נגמר לאחר כמה דקות, כי הייתי ממציאה תירוצים
שאני צריכה ללכת, שיש לי פיפי, או שהחתול של השכנה שלי מת ויש
לוויה.

ופעם אחת... מה לעשות, הייתי במצב של חוסר אונים מוחלט. רעות
על הקו כבר 20 דקות, לא מוכנה לנתק, וכל תירוץ שאני אומרת לה
היא מבטלת בשניה וחוזרת למלמול הטיפשי שלה. ותאמינו לי, הרבה
תירוצים זרקתי לה באותו יום. הייתי ממש נואשת, ואפילו לא שמתי
לב כבר למה שאני אומרת:
"רעות חמודה, כמה שרע לי לנתק איתך, אבל אני חייבת ללכת, יש פה
מישהו שמאיים עליי עם אקדח אמיתי ואומר שאם אני לא אנתק את
הטלפון הוא ירה בי ויהרוג אותי, וכמה שאני מפחדת רעותי, בבקשה
תעזרי לי ותנתקי וככה תצילי אותי, בבקשה..."
לא ידעתי שזה ירגש אותה כל כך. היא התחילה לצעוק, לבכות,
לצחוק, לצרוח ולדבר בגמגומים... נכנסה להיסטריה כמו שאומרים.
אבל לי מה אכפת, השגתי את שלי והיא הסכימה לנתק.

לא ידעתי שהיא עד כדי כך תמימה שהיא תבוא אליי הביתה ותדקור
בפראות את החבר שלי בחזה, שבמקרה היה אצלי בחדר באותו הרגע,
והחזיק ביד שלו את האקדח פלסטיק של אח שלי הקטן.

רעות התמימה הזאת, מאמינה לכל דבר... אבל מה, היא אוהבת אותי,
מנסה להגן עליי כל הזמן, מה אני אעשה?