מחפשת חרוזים למילים שלא קיימות.
כי אם זה קיים אז את מה יש לחפש?
זה כמו ללכת דרך קירות עם מקדח, אין שום פואנטה.
גם אני כמו כולם מחפשת את התשובה - לעולם, לחיים, למוות.
אבל ההבדל הוא שאני יכולה לראות וכל השאר עיוורים.
ולא, אני לא הוזה ולא חולמת. בעולם שלי אני תמיד צודקת.
ואני אף פעם לא לבד ואני גם אף פעם לא מרגישה לבד כי הדבר הכי
נורא זה להרגיש לבד כשאני עם אנשים אחרים, עדיף לי כבר להיות
לבד עם עצמי.
והעולם הזה שלי הוא לא מושלם או אידיאלי, יש בו מלחמות ושנאה
כי אחרת זה היה נכנס לתבנית ה"אשליה" ואני ריאליסטית גאה.
אבל בעולם שלי כל פעם שיש בעיה מדינית ראשי המדינות מתכנסים,
יושבים עם החליפות והעניבות שלהם ועושים טורניר דוקים ומי
שמנצח קובע מה עושים עם העולם וגם זה הגיוני כי מנצח הוא מנצח
ואין מה לעשות.
אז אתם רואים אני לא הוזה ואני גם לא "ילדה מיוחדת עם דמיון
מפותח" כמו שאמא שלי אומרת. אני פשוט אני ולא אכפת לי בכלל כי
טוב לי בתוך הבועה.
חוץ מזה היא גם אטומה לפצצות אטום.
ליתר ביטחון.