אני עדיין זוכר את הלילה ההוא.
הוא בא לבקר אותי, התדפק על דלתי בסביבות חצות בערך. פתחתי את
הדלת וראיתי אותו, איך התגעגעתי אליו. הוא לבש את המעיל החדש,
איך אהבתי אותו. מעיל בלשים ארוך ושחור, מהאלה שכמעט מגיעים
לרצפה, כמו גלימה. הלכנו לחדר שלי, הוא הוריד את המעיל, שם
אותו על הכסא. התיישבנו על המיטה ודיברנו (או שלא דיברנו, אני
לא כל כך זוכר).
כמה שעות מאוחר יותר, כבר אחרי שהלכנו לישון (לפחות אחרי שהוא
הלך לישון), קמתי מהמיטה, לא יכלתי להרדם. לא הצלחתי להפסיק
לחשוב על המעיל ההוא. הלכתי למטבח ואכלתי משהו (למען האמת סתם
הכנתי לי קפה ועישנתי סיגריה, זה בערך משביע באותה המידה).
חזרתי לחדר ומדדתי את המעיל, זה היה כל כך יפה, קצת קצר
בשרוולים, אבל זה לא שינה כל כך. המעיל עטף אותי ונתן לי מין
הרגשת ביטחון עצומה שכזאת, כאילו הכל בסדר מעכשיו, שם דבר לא
ישתבש יותר. יצאתי לי לטייל קצת בקור, אני לא בדיוק זוכר מה
קרה אחר כך, מסתבר שנעלמתי. כנראה המעיל היה מכושף או משהו
כזה. אני זוכר את הרגעים האלה, כולם חיפשו אותי, ים של טלפונים
אחד לשני. אולי הם באמת דאגו, ההורים שלי, הוא, חברתי הטובה,
שאר ירקות. אף אחד לא שמע אותי, לא משנה כמה שצעקתי, איזה
צעקתי, צרחתי. והם עדיין המשיכו לחפש אותי. אבל עם כמה שצעקתי,
לא ממש רציתי שיימצאו אותי, הרגשתי בטוח איפה שאני נמצא עכשיו,
עם המעיל שלו.
כעבור זמן מה הם התייאשו כבר. אני נותרתי לי לשוטט ללא מטרה
מוגדרת, עם המעיל השחור והארוך. כנראה הם חשבו שמתתי או משהו
בסגנון.