צלילים חדים וצורמים חדרו את כל העייפות המצטברת שהכבידה על
העפעפיים שלי, אשר נפתחו ברגע מבוהל. נשארתי לשכב, כשהעיניים
פקוחות בקיצוניות בגלל ההלם שהציף אותי באותו הרגע. פלאשבקים
רנדומלים המילאו את מוחי המבוהל, כמו שמיים שחורים המוארים ע"י
מטר של מטאורים. הסתכלתי הצידה ועניתי לפלאפון שלי, תוך כדי
שאני נזכר שאני נמצא בבית של ידידה שלי, ראינו סרט, נרדמתי,
עכשיו כנראה כבר בוקר. למרות הטשטוש המתסכל של הבוקר הצלחתי
לזהות את האותיות שהופיעו על צג המכשיר, בעזרת תהליך קוגנטיבי
לא פשוט יחסית לפרק הזמן הקצר שהספיק לעבור מרגע שהתעוררתי
הבנתי שזאת אחותי.
אמרתי לה שאני מקווה שאני אוכל לאסוף אותה מתחנת הרכבת, אבל
אני לא בטוח שאני אהיה בבית. כשהנחתי חזרה את הפלאפון, ראיתי
פתק כחול קטן ומרובע, שבחלקו העליון התנוסס שמי, ומתחתיו הודעה
מנוסחת בסירבול כבד כל-כך, עד שאפילו לפתקה יש ריח של עייפות.
זרקתי מעליי את השמיכות שעטפו אותי, וצפיתי בעצלנות איך כוח
המשיכה פועל על רסיסי הפופקורן שמתגלגלים מהשמיכות עד שהם
מגיעים לרצפה. כל הנחלים זורמים לים, כל הפופקורנים מתגלגלים
עד לנקודה הכי נמוכה שהם יכולים להגיע אליה, כל האדים שמתגבשים
יחד בעננים נופלים למטה למטה למטה, ורק אני, שכוח המשיכה פועל
עליי לא פחות צריך לקום עכשיו.
טיפסתי חמוץ ומטושטש במעלה המדרגות אל החדר שלה, שם היא שכבה
כמו נסיכה יפיפיה. השיער הזהוב שלה היה מונח על הכרית כשפתחתי
בנימוס את הדלת, אחרי שדפקתי כמה פעמים. חייכתי חיוך סמלי,
והיא חייכה, התמתחה וקמה.
קיימנו את הטקס שהיא ניבאה בפתק הכחול הקטן, אני נשקתי לה על
הלחי, התחבקנו, ואז יצאתי מסונוור אל השביל שמוביל החוצה, והיא
נעלה מאחוריי את הדלת. כל הדרך אל האוטו ניחמתי את עצמי בכך
שביום רגיל הייתי בשעה הזאת כבר מרים ארגזים או ממיין פילטרים
בעבודה, ועשיתי בשכל כשביקשתי יום חופש. איכשהו, כשפתחתי את
שער הברזל שהתחמם מהשמש, ויצאתי אל הרחוב, הסתנוורתי עוד יותר.
אולי בגלל שראיתי כ"כ הרבה סרטים שבהם אדם מסתנוור כשהוא יוצא
החוצה, עד שזה הפך להרגל משלי.
נכנסתי לאוטו הישן המלוכלך והאהוב שלי, ונסעתי הביתה.

...המשך יבוא...