אני לא יודעת מה לעשות עם האהבה שלי אליו.
היא מציפה אותי כל פעם מחדש, בכל רגע נתון, אם אני רק לא חושבת
על משהו אחר. היא באה בהתחלה יפה, רכה ורגועה, נוהמת ומגרגרת
באוזני, מרעידה לי את הפוך הבהיר על התנוכים. כשהיא רואה
שתנועות היד המלטפות שלי מזיזות אותה משם, מרחיקות מקונכיות
אוזניי, היא נעשית קצת יותר אגרסיבית.
היא מתיישבת מולי, משלבת רגל על רגל ומתחילה למנות בפרטי פרטים
את כל הרגעים הכי יפים.
בזמן שהיא מספרת על הטיול לגליל, כשטבענו בגשם באגם מונפורט,
אני עוד יחסית רגועה, מנסה לחשוב על סיגמות ומדדי פיזור.
באזכור של שלושת הימים בים המלח, ימים עטופים בחלוקים לבנים
עבים ובשלווה בוהקת אני מתחילה לזוז באי נוחות, אבל אלה הרי
היו יותר המסאז'ים מאשר הוא, לכן אני מחזירה לעצמי את איזון
הישיבה ובאומץ ניכר מחשבת סטיית תקן חמקנית.
אבל כשהיא, בכיווץ עיניים ערמומי, מסתכלת לי ישר לאישונים
ומספרת לי על אותו ערב, כשהוא חזר בהפתעה, כשהיה אמור לבוא רק
למחרת, פלחי דמעות עגולות מתחילים להתביית מעל הריסים התחתונים
שלי ולשקף את האור שהיא מפיצה, ניצבת מולי.
היא מספרת איך הפלאפון ניגן את המנגינה האישית שלו והוא אמר
"תפתחי את הדלת".
היא מספרת איך רצתי, צוחקת ובוכה, שבורה מרוב אושר.
היא מזכירה איך זרק את התיק הענק בכניסה, נכנס לחדר וערסל אותי
במשך דקות ארוכות, חפונה ומכורבלת בזרועותיו, נענע אותי, כמו
תינוקת שמסרבת להירדם ולחש לי מילות אהבה, והריח שלו עוטף את
כל הישות שלי, מנחם, מרסק. איך הוא הסתכל עליי מלמעלה, מחייך,
וכל כך הרבה רגש, כמיהה, ניבטים מהעיניים שלו וזולגים לתוכי.
הטונים שלה עולים ומתעצמים עם כל חלקיק דמעה נוסף שחודר למרווח
בין שני העפעפיים שלי. היא יודעת שהיא כבר ממש ממש שם, והיא
לוחצת, מועכת, מוציאה ממני בכוח עצום את השבירה לה חיכתה.
אני נשברת, ולא יודעת אפילו למה אני נשברת.
אני אוהבת אותו כל כך שקשה לי להכיל את כל הרגש הזה.
ואני הרי לא ילדה קטנה. יש לי מוח, לב, ריאות, כליות ועוד המון
דברים שם בפנים.
ורק את האהבה הזאת, קלה ודמוית יעל, משום מה אין בכוחי להכיל
והיא נשפכת מהצדדים פעם אחר פעם.
כשהוא לא לידי - כואב לי, וההיעדר של הזרוע שלו על מותני בלילה
שורף לי כמו פצע פתוח.
כשהוא לידי - עוד יותר כואב לי, כי הנה הוא כאן, בר נגיעה,
קרוב ומתוק וחמים, אבל שום נגיעה לא מספיקה, שום מילה לא
מספיקה, שום נשימה לא מספיקה.
והוא שלי הרי, כל כך שלי, ואולי כאן הבעיה הגדולה.
אני לא יכולה לחיות אם לא אכיל אותו לגמרי ואטמיע אותו בי, אבל
אם יהיה רק חלק ממני,לא יישאר לי מה לאהוב.
האור שלה מתעצם, כשהיא יושבת מולי.
היא מחבקת את רגליה, מניחה ראש על ברכיה ומסתכלת עליי.
אני פשוט לא יודעת מה לעשות אתה...