לפעמים אני מרגישה כאילו לאף אחד לא אכפת, כאילו הם בכלל לא
שמים לב אליי וקשה לי. קשה לי עם זה. הם כל הזמן עסוקים
בעצמם,בעבודה שלהם... אין להם פנאי.
מה הם חושבים? אין לי מושג. אין לי מושג מכלום. ועדיין קשה לי
עם זה.

לפעמים אני מרגישה שאולי הגיע הזמן שהם ישימו לב. אולי צריך
להעיר להם. אולי הם לא יודעים. אבל איך יכול להיות שהם לא
יודעים?
היא באה לה כל יום מהעבודה וכל מה שהיא אומרת זה כמה קשה לה
ואיך היא צריכה לעשות טלפונים לכולם ואיך היא אולי תאבד את
החברה הכי טובה שלה ושהיא לא מסוגלת לחיות בלעדיה - אבל איך
היא מאבדת אותי וכמה קשה יהיה לה בלעדי - זה לא משנה... על זה
- היא לא חושבת.
היום כשקמתי בבוקר היא הייתה אדישה כלפי - היא כעסה. ולמה? כי
לא שטפתי כלים - נו אז מה!!! תגידי ואני אשטוף - אבל לא, היא
ישר כועסת ואני? אני שותקת לא אומרת לה כלום. פשוט הולכת לבית
הספר.

ואני מרגישה לבד, הם לא מקשיבים,הם פשוט כועסים,אין לי אל מי
לדבר - האנשים שאני אוהבת כועסים עליי ואין להם פנאי.

והוא? גם הוא חוזר הביתה מאוחר וכועס על כולם. אני לא מבינה...
אפילו שלום הם לא אומרים לי -נשיקה, חיבוק, כלום. הם באים
הביתה ומתלוננים - על כמה קשה להם - ומה איתי? לי לא קשה? אבל
זה לא משנה... הם עסוקים בעצמם.

האנשים שאני אוהבת לא איתי.
זו תחושה נוראית שאל האנשים שאתה אוהב - אתה לא יכול להתקרב.
ולא בגלל שאתה לא רוצה - להפך אתה רוצה.
אבל הם לא נותנים לך את ההזדמנות - הם חיים בבועה משלהם.

ניסיתי פעם להיכנס לבועה הזאת שלה, אבל היא לא הבינה, היא
נעלבה חשבה שאני עושה מניפולציות כלפיה. איזה מן דבר זה... ככה
היא מכירה אותי?! לא ההפך הוא הנכון - היא לא. היא לא מכירה
אותי. היא הכירה ועכשיו היא שכחה.
זה מה שקורה כשנכנסים לתוך בועה - שוכחים. לא זכורים.

ואני יושבת לי כאן בחדר ומוציאה את הכול על הדף.
אבל במה זה יעזור? זה לא... זה פשוט יישאר ככה.
ואולי אם אני אנסה רק עוד פעם אחת. אולי הם יקשיבו ויפתחו את
האוזניים - אולי, ואולי לא.