אני יושב על הספה ומצדי פי נוזלות טיפות רוק אחת אחרי השניה
בקצב אחיד שיכול לטמטם לך את המוח. לובש את אותה גופייה לבנה
כבר חמישה ימים ובוקסר שעליו ציוריי פיקסו, ככה להראות עוד
איכשהו אינטיליגנט.
ביד אני מחזיק בקבוק בירה מלא בנוזלי שתן כי אני עצלן מדי בכדי
לקום לשירותים. הדירה שלי, דירה קטנה של חדר וחצי בקומה השישית
באיזה סמטה נידחת ברחובות תל אביב איפה שהו, מסריחה כמו המשתנה
האזורית.
מחוץ לדלת ערמת עיתונים עצומה חוסמת את הכניסה לדירה וכל בוקר
מחדש אני שומע את הזקנה שגרה דלת לידי יוצאת לקחת את העיתון
וממלמלת לעצמה כמה קללות על כמה שהיא נדפקה עם שכן כמוני.
אני בוהה בקיר שמולי.בוהה ובוהה ובוהה.ברקע שומעים את משחק
הכדורגל מהטרנזיסטור הישן שמזייף. אני שומע על איזו חבורה
כזאת, מאלה שמשחקים במגרש, מפסידים 5-0 לדנמרק אחרי לילה סוער
שהיה להם בחדר בית המלון עם איזו זונה מסריחה שרק בגללה
הפסדנו.
והטלפון, הטלפון המחורבן הזה לא מפסיק לצלצל והמוח שלי פשוט
מתחרפן. וכולם, בלי יוצא מן הכלל משאירים הודעות.
"היי חמוד, איפה אתה לא שמעתי ממך כבר שנים." זאת איזו אחת
צוציקית, קטינה שנדלקה עלי פעם אחת ולא מוכנה לעזוב אותי בשקט.
ויש גם את אמא שיודעת להציק כמו כל האמהות האחרות ואחותי
הקטנה.
אויש כמה שאני אוהב אותה. היחידה שבאמת יודעת איך לאהוב אותי.
היחידה שיודעת איך להעריץ אותי. אבל אני בכל זאת לא עונה, אם
תשמע אותי ככה כבר לא יישאר מי שיאהב אותי באמת. לא יישאר.
פתאום אני שומע צליל שלא שמעתי כבר הרבה זמן, דפיקות בדלת. אבל
לא סתם דפיקות עדינות של צופיפניקים שמנסים למכור עוגיות אלא
דפיקות מרעישות כמו בסרטים המפחידים האלה. העדפתי לא לפתוח את
הדלת, הם ילכו כשיבינו שאין אף אחד בבית. לקח להם הרבה זמן אד
שהם הלכו אבל הם הלכו בסופו של דבר.
פתחתי את הדלת בשקט למקרה שהם למטה מחכים לבואי וכל ערמת
העיתונים נשפכה עלי והציפה אותי עד לצווארי. אני מנסה להתאושש
בעודי רואה שלט על הדלת "צו פינוי". ואיך שאני התבאסתי.אויש
אתם לא יכולים לתאר לעצמכם כמה שאני התבאסתי. פתאום נפל
האסימון, לא שילמתי כבר כמה חודשים טובים לבעלת הבית. לחלוטין
שכחתי מזה. כי אני אידיוט, אני לא מרים את הטלפון ולא כלום.וזה
מה שקורה בסופו של דבר.
לקחתי נשימה עמוקה, והרמתי צילצול לגברת כהן, בעלת הבית. ענה
לי קול צווחני כזה של ילד קטן ומעצבן אבל אני התאפקתי ושאלתי
בצורה מנומסת, " שלום חמוד, אמא בבית?" הוא אמר רגע וצרח עוד
פעם בקול המעצבן שלו, "סבתא!!!!!!! טלפון!!!!"
"הלוווווו?" ענתה אישה זקנה בכל צווחני יותר משל הילד. "
ש..ש.שלום גב' כ.כהן?" גמגמתי. "מדבר הדייר של דירה מס'
6.התקשרתי בקשר לצו הרחקה שסידרת לי.חשבתי שאולי אפשר לסדר את
זה."
שמעו, כשהיא שמעה שזה אני היא חטפה כזאת קריזה והתחילה לצרוח
עלי.
ותוך כדי שהיא צורחת בעודי עונה לה מדי פעם, "כן, כן" , משחק
אותה מקשיב, חשבתי לעצמי איזה ילד מפגר, ההוא שענה לי. תתקנו
אותי אם אני טועה אבל ביקשתי את אמא לא את סבתא, נכון? אם הוא
היה מביא לי את אמא שלו אולי היה יוצא לי גם איזה דייט מדליק.
ככה, במחשבה שניה לא הייתי מעז להתקרב לילד המעצבן הזה.
בינתיים הזקנה סיימה את דבריה וניתקה לי בפרצוף. בת זונה, איזה
חוסר התחשבות. מטומטמת. לא צריך טובות אני אסתדר לבד, זונה!
אחרי חודשיים מצאתי את עצמי שוב בבית הוריי. בן אדם בן שלושים
וחמש רווק, אלכוהוליסט ומובטל. מעניין מה ההורים חושבים על זה.
הא, מצחיק ששאלתי את עצמי את השאלה הזאת בדיוק עכשיו. כי אמא
שלי, כאילו ששמעה, טרחה לענות שלי. אין, אני לא יכול לשמוע
כלום שצורחים, זה נשמע לי סתם כמו קולות רקע מעוותים. והיא,
הפוסטמה הזאת, מתחילה לבכות לי כמו איזו משוגעת. אני מבין רק
מילים בודדות ממה שהיא בוכה לי. " כמה כאב.לידה.אין חברה.אין
כסף.אין עבודה.לגור אצל ההורים." כל מני שטויות כאלה שהיא תמיד
יודעת לדחוף לכל שיחה שלנו. אז קמתי ועזבתי גם את הבית.
הלכתי לאיזה אחד שהיינו חברים נורא טובים כשעוד הייתה לי
עבודה. דפקתי על דלת הוילה המדהימה והמחורבנת שלו. השעה הייתה
בערך שתיים בלילה ואף אחד לא ענה. אז צלצלתי בפעמון, מה אני
מפגר, לחכות עד הבוקר? דוד, החבר הזה שלי פתח את הדלת חצי
ערום. כשראה שזה אני מבט מופתע נחת על פרצופו. ניצלתי את זה
שהוא עייף וביקשתי להישאר הלילה ואמרתי שנדבר על זה בבוקר.
התעוררתי מצרחות אישה מבוהלות. חשבתי שאני מת. כוסית, פצצה
בחלוק סטן עם מסיכת אבוקדו על הפרצוף הסתכלה עלי מלמעלה ולא
ידעה מה לעשות עם עצמה.
"דוד. דוד..בוא תראה מה יש לנו על הספה בסלון!!" דוד הגיע רגוע
מתמיד וניסה להסביר שהיה עייף ולא היה לו נעים. אני כמו מפגר
ממשיך לשכב על הספה מנמנם. עד שגם הם שמו לב לזה.
התיישבתי והתחלתי להסביר לדוד ואשתו הכל, בכיתי כמו ילד קטן.
הם חייכו ואמרו בנימוס שכדאי לי להתחפף משם לפני שלא יהיה לי
טוב. אז אמרתי תודה, שלום והלכתי. למזכרת ניפצתי להם את
הזכוכית של הדלת. מגיע להם למניאקים.
ישבתי כמה חודשים טובים ברחוב, מקבץ נדבות. אפילו כמה אנשים
שהכרתי, שכמובן לא זיהו אותי, זרקו לי איזה שקל או שניים. כמה
שזה עשה לי טוב על הלב.
בסוף מצאתי את עצמי מת ליד המשתנה האזורית, וזאת לא הייתה
הדירה הישנה שלי. ככה, הסתכלתי על עצמי מלמעלה, וחייכתי. פעם
ראשונה שהייתי מאושר באמת וזה היה בגלל שהצלחתי לברוח מהעולם
הכפייתי והמזוויע הזה.
ועכשיו אני מת! |