זה הפך להיות קבוע
כל פעם לפני היומולדת שלי אני רבה עם אמא.
באמת ככה! כבר במשך 8 שנים שבוע לפני היומולדת אמא ואני רבות,
על כלום. היא שונאת אותי. והיא אפילו הספיקה להגיד לי את זה.
ולא פעם אחת...
כל שנה, כשאני צריכה לכבות את הנרות שעל העוגה, אני מבקשת
משאלה. כשהייתי קטנה ביקשתי תמיד שתהיה לי אמא אחרת. המשאלה
הזאת לא התגשמה... ועם הזמן שגדלתי הבנתי שזה לא הגיוני שזה
יקרה, אז התחלתי לבקש שאמא לא תהיה כל הזמן כל כך רעה, שתהיה
קצת יותר טובה, קצת. זו בקשה יותר מדי גדולה לבקש? תנסו לדמיין
ילדה בכיתה ד' מבקשת ביומולדת שלה שאמא שלה תהיה יותר נחמדה.
כבר 8 שנים שאני בוכה ביום הולדת שלי, בגללה. וכל שנה אני
מכריחה את עצמי לא לבכות, לא לתת לה להרוס לי את היום הולדת,
אבל תמיד בסוף אני נשברת.
כבר במשך כמה שנים שהיא לא אמרה לי מזל טוב. כמה שנים. רק אחרי
שהיינו משלימות היא הייתה נזכרת להגיד, וגם זה לפעמים.
לפני כמה ימים היא אמרה לי שהיא מאחלת לי שתהיה לי בת כמוני.
שתהיה מגעילה כמוני, שתתייחס אלי בדיוק כמו שאני מתייחסת אליה
עכשיו. אבל אני רגילה לזה... כל ריב שלנו היא אומרת לי את
הדברים האלו... אבל הפעם החזרתי לה גם. אמרתי  לה שאני שמחה
בשבילה שלה לא הייתה אמא כמוה, כי היא הייתה מבינה מה זה
לסבול. זה כנראה נורא פגע בה, כי היא התחילה לבכות. ואני אפילו
לא ריחמתי עליה. אני כבר לא מרגישה שום דבר אליה. אבל אם אני
לא מרגישה כלום, למה אני בוכה עכשיו?