היא אומרת שהיא אוהבת את הלילה.
אולי בגלל שהיא כבר כמעט לא ישנה.
היא אומרת שהכי כיף לה כשהלילה ארוך ארוך ומעייף נורא. כי ככה
כשהיא מדברת שטויות היא תמיד יכולה להאשים את העייפות.
וגם שאם היא לא רוצה לדבר היא פשוט אומרת שהיא ישנה.
וגם שלאנשים יוצא להגיד משפטים מצחיקים מצחיקים כמו "אם את
רואה שאת עומדת לחתוך תלכי לישון" היא צוחקת ואומרת "אדיוט
חמוד אבל אני מודה" אני לא חושבת שזה טיפשי בכלל. ואני גם לא
בטוחה שאני כ"כ מבינה אז אני שואלת לחתוך מה והיא שוב צוחקת
עלי אומרת שאני עוד קטנה ותמימה אני נעלבת ובורחת לשבת בפינה,
פחות מפחיד שם כי אם נופלים הקיר מחזיק אותך משני הצדדים.
היא באה אלי ואומרת שהיא מצטערת, היא לא התכוונה להעליב אותי.
"אני אפילו לא חושבת שאת בכלל קטנה" ואני יודעת שהיא סתם
אומרת. היא משקרת. היא תמיד משקרת. וגם רואים את זה בעיניים
שלה לפעמים. רואים שכואב לה. "מין הבהוב קטן של כאב חד מאוד
בנשמה" היא קוראת לזה. אבל היא כבר כ"כ רגילה שהדקירה כבר כמעט
לא משפיעה. חוצמזה שהיא גם מסתכלת עמוק עמוק בעיניים כשהיא
משקרת וזה קצת מבלבל לפעמים את מי שלא מכיר אותה באמת. כי ככה
היא נראית הרבה יותר אמינה, היא אומרת. היא לא אוהבת לשקר. זה
עושה לה רע.
גם לי.
אני לא אוהבת שהיא משקרת. במיוחד לא לי. והיא אומרת שלפעמים
היא משקרת גם קצת לעצמה. אבל לא המון, זה נותן לה הרגשה של
חוסר שליטה. היא לא אוהבת להיות לא בשליטה. זה מפחיד אותה. היא
לא אוהבת לפחד. גם אני לא. אבל היא מפחדת הרבה בזמן האחרון.
מכולם אבל הכי הרבה מעצמה.
היא אומרת לי שלא, שרק חלשים מפחדים מכל דבר והיא הרי חזקה.
אבל היא שוב משקרת אני רואה.
כשהיא מסתכלת במראה היא בורחת מהעיניים שלה. היא אומרת
שהעיניים הם המראות של הנשמה שלה ואני חושבת שהיא פשוט מפחדת
לראות שהיא ריקה.
היא אומרת שהיא אוהבת את הלילה.
שבגלל זה היא כבר לא כ"כ ישנה.
אבל אני יודעת שהיא פשוט לא מצליחה להירדם.
לפעמים היא קמה בבוקר נורא שמחה. אז אני ישר הולכת לבדוק את
השמיכה. בד"כ יש שם דם וניירות של פלסטר על הרצפה.
היא אומרת שזה סתם ומחבקת אותי חזק.
לפעמים היא מוסיפה שהיא אוהבת אותי בלי להסתכל ואני יודעת שהיא
באמת. לפחות באותה שניה.
אבל אני לא אוהבת שהיא ככה. זה סימן שבלילה היא הייתה בדיוק
הפוכה.