אם תסתכל עליה מחייכת, מחייכת את אותו חיוך מקסים, תחשוב
שהחיים שלה מושלמים, שלא חסר לה דבר. ובעצם זה כמעט כך. משפחה
בית חברים, מה עוד צריך?
אבל אם תסתכל לתוך עיניה, אותן עיניים עמוקות, כובשות, תראה את
העצב השוכן בתוכה, תראה אותה בוכה בלי דמעות.
אם תתהה מדוע, כנס לתוך לבה, עברת דלת חורקת ועוד אחת, ופרצת
דלת נעולה. בפנים יושבת אישה בוכה, מחזיקה גופת ציפור מרקיבה.
אותה ציפור נפש  שנהרגה בלי מתכוון, באכזריות נוראה. הוא לא
ידע מה הוא עושה, אותו רוצח. לא הבין שהרג אותה מבפנים, שהיא
כבר לא חיה.
ופתאום בין דמעה לדמעה שומעים פצפוץ קטן ועוד אחד וביצה חדשה
אט אט בוקעת. באותו גוזל עלוב למראה אין איש מטפל. כולם עסוקים
באותה ציפור מתפוררת, שלא תחזור.
שבועיים אחר כך לא תראה חיוך על פניה, אף לא אחד לרפואה, ושוב
תכנס עמוק לליבה, ותראה נשר קטן. נשר - הסימן להפסד לתבוסה.
שבוע אחר כך עם סיגריה ביד, נושמת את העשן כאילו יחזיר אותה
לחיים, חברות עוזבות חברים עצבניים, והורים כועסים כל אלה לא
יפריעו לה, חודש אחר כך היא על סמים.
חברים מאוכזבים, הורים בוכים, וכולם מחפשים את אותה ילדה
שהייתה, שנהרגה, ולא תחזור. הנשר כבר גדל, מכור לכל השטויות,
מנסה להראות אבל לא להראות.
חודשיים אחר כך למרות כל הבכי והוויכוחים היא מוצאת את עצמה
בתוכנית גמילה מסמים.
עבר יום, יומיים שלושה. טלפון מהחברים לראות איך היא מרגישה.
ארבעה חמישה שישה. מהמקלחת נשמעת ירייה.