הבטתי בסוכריות שנחו בצנצנת ההגשה שעמדה מולי.
"שלום", אמרו לי הסוכריות, "מה המצב?"
"נחס", אמרתי. "אין לי אפילו מושג מה הולך לקרות".
"זה מעניין אותך בכלל?", הן שאלו.
"האמת, שאין לי ממש כוח להתעסק בזה, בכלל לא אפילו. אני ממשיך
כי אם אני לא אעשה כלום החיים ימשיכו בכל מקרה. הלוואי שהעולם
היה נח איתי כשהייתי צריך".
"קיווינו שנמצא אותך במצב יותר מעודד. רוצה משהו מתוק?"
"תודה", אמרתי. "קח אותי, הירוקה", הציעה אחת מהן בנימוס.
"אין כמוך", אמרתי בחיוך שהשתדל לא להיות נוגה. היא באמת הייתה
טעימה. "תודה מקרב לב", השתפכתי.
"בבקשה", ענו הסוכריות בענווה קולקטיבית מעושה.
"אם אני ארצה עוד אחת, אני אורשה לקחת?" שאלתי בתקווה שהן
ייבהלו קצת.
"ואם לא נרשה לך, איזו תועלת מעשית תהיה לכך?", ענו הסוכריות
בהשלמה עם המצב.
"אני לא אקח אם לא תירצו", אמרתי בכנות, "אבל למה יצרתן מצב
מסוכן בשבילכן כשהצעתן לי אחת מכן? עכשיו אני יודע כמה שאתן
טעימות!" "אנו סומכות על הפחד שלך מאכזבה או מהביטואציה לטוב.
העובדה היא, שעד היום אף אחד לא לקח סוכרייה נוספת, ללא קשר
להתקדמות הדו-שיח."
"הרבה אנשים, אה? איך זה שאתן לא נגמרות?"
"אי אפשר אחרת. אם אנחנו ניגמר, מי יישאר?" |