דיכאון...
היא יושבת בחדר, דמעות זולגות. כשהסכין את הוורידים חותכת
זה כבר לא כואב.
היא כבר הספיקה להתרגל לתחושה הזו מזמן, לדם הסמיך והחם.
על ידיה כבר לא נותר מקום ללא צלקת. למה היא בוכה?
הרי זה מה שהיא רצתה.
אך היא כל כך מבולבלת, היא רוצה למות, אולי בעצם לא?
אפילו הירח לא מאיר את דרכה.
לאן כולם הלכו?אולי היא בעצם זו שנעלמה?
אם היא רק תוכל למצוא את הדרך בחזרה אליך, אך אתה מפנה גב,
הולך בדרך בדד.
אולי היום מן הימים ימצאו אותה, אך יהיה מאוחר מידי הדבר היחיד
שתוכלו לעשות זה לשים אותה במסגרת ולא לתת לה לברוח.
כשיגיע הזמן כבר יהיה מאוחר מידי בשביל להבין אותה ולהושיט לה
יד לעזרה, לעזור לה לצעוד בדרך הנכונה, שוב בחזרה.
בימים אלו שיש עוד אפשרות לתת לה עזרה, אתם מעדיפים ללכת
ולהכחיש את האמת המרה.
למה אנשים לא יכולים לעזור? למה מפנים גב ליד המשטוקקת לעזרה?
למה בנים כה דפוקים? למה חשובה להם רק המיטה?
למה אני לא יכולה להיות סתם רגילה?