את במילא לא תביני, אמרת. ואני שקצת האמנתי לך, כמעט שכחתי מה
אני אמורה להבין. וכמובן התרגזתי על כך שאתה לא מדבר איתי כי
אתה כבר יודע מראש שלא אבין אותך.
ובטח שאתה אשם, כי איך בכלל אתה חושב שהאדם שכל-כך אוהב אותך
לא יבין אותך!?
וכשנתקפת מחשבות עצובות כמו אלה, האם הבנת את עצמך?
ואז הייתי עושה את הדבר הכי לא צפוי בעולם שפתאום גרם לך לחייך
ולהשתחרר מעט,
סתם איזו בדיחה לא מצחיקה שרק הצחוק הקולני והמתגלגל שלי נשמע
ממנה, אולי אפילו חיבוק אמיתי. או ליטוף מבין.
ואז כשכבר שכחתי שהחיוך התחיל מעצב, שמשהו רע יושב על אדן
ליבך, סיפרת לי סיפור מקורי שמעביר תחושות ומחשבות בדרמטיות
מושלמת, זו שעל ליבך.
ואני השתדלתי באמת שהשתדלתי אבל...
לאחר כמה שעות של מילים כואבות, כוונות קטנות ודמעות.
עזרת לי להבין, איכשהו גם אמרת בדיוק את המילים שהייתי צריכה
לומר כדי להוציא אותך מחדר הבדידות שאפף אותך.
איזו טיפשה איך לא חשבתי על זה קודם.
אם רק הייתי אומרת את המילים המדויקות, אז היית חושב שהבנתי,
והיה יכול להיות לנו לילה מדהים.
אך לא נורא גם ככה הוא מדהים, כי עכשיו הבנתי,
מחינו דמעה התחבקנו שעה.
ונזכרנו שנועדנו זה לזו ושום דבר לא ישבור אותנו.
בטח עכשיו היינו ישנים יחד, בחיבוק שלנו שהכי אהבנו.
כשאני על צד שמאל עם הגב אליך ואתה "עוטף" אותי ושם את ידך
הימנית על הבטן שלי.
כמו שני עוברים מחוסרי דאגות. תחת שמיכה לוהטת,
כשהגשם שמתדפק על החלון רחוק מלגעת בנו.
האור הציף את החדר, בוקר חדש כבר עלה... |