השעה הייתה שלוש וחצי לפנות בוקר. התעוררתי לשמע צעדים מכיוון
מרפסת ביתי שבקומה הרביעית,
מפחיד. רצתי לעברה ובעד דלתה המוגפת הפגנתי ערנות.
"מי זה" שאגתי בקשיחות וניכר בקולי (לפחות לעצמי), שאני מבוהל
משהו. "תזהר אני יורה אני יורה", צעק בחור צעיר מבוהל ולחוץ
מאוד מלמטה. "מי אתה", ביררתי בסקרנות ובחשש,
"משטרה, משטרה", ענה וחבש לראשו כובע שוטרים מזהה. אז התבהרה
התמונה לפי צווחות הקשר:
גנב מכוניות פלשתינאי שנתפס בשעת מעשה ע"י המשמר האזרחי, נטש
את המכונית הגנובה, עלה על גג הבניין שלי וקפץ אל תוך מרפסתי.
כארבעה מתנדבי משא"ז צמאים לאקשן ומבוהלים ממנו באותה המידה
זעקו לו מלמטה הוראות סותרות:
"יא בן זונה מניאק, תזהר, אל תקפוץ, תקפוץ יא מניאק -תמות".
בינתיים הגיעה משטרה כחולה ואמיתית, האירו עליו עם פנס. כמו
באבון, בכריעת ברך על מעקה המרפסת.
סרב לקריאות השוטרים לנדב את שמו ולא הוציא הגה מפיו או תקשר,
רק שתק. נטע פלשתינאי זר שבא מכפר ללא שם משמעותי, אושיות שגם
לה מאוויים וחלומות, עמדה על סף המרפסת והביטה על האפשרות
לפגוש את הקרקע לקבור בה את הייאוש.
הביט לסירוגין, אל הקרקע והשמיימה, חשב קצת, כמו לקח חלק
בהערכת מצב
ולבסוף קפץ.
מדהים שהייאוש הביאוהו לגנוב מכוניות, בשווי של עשרים עד שישים
אלף דולר, כדי למכרן במחיר שק חיטה,
מדהים עוד יותר שכאשר נתפס, ביקש להביא על עצמו קץ.
בקולות פרכוס דימם על מדשאת הגינה הרוויה והמטופחת.
גנח בטירוף מוות, ופעפע מריאותיו דם שניגר על לחייו.
למטה לאף אחד לא היה ממש אכפת,
כי הרי הוא גם ערבי וגם גנב.
לי, דווקא בגלל שלאף אחד לא היה אכפת, היה  אכפת.
ריחמתי עליו שלושים פעם, פעם אחת בשביל כל מי שנכח שם ולא
נקף.
בערוץ האופנה המשיכו להציג את קולקציית הקיץ. בערוץ הסרטים
שודר סרט דל תקציב שנועד לשמור על רצף השידורים. בערוץ הקניות
המליצו מאוד על כרית סובאקאווה.
למטה פרכס גנב פלשתינאי.
לקח:
אל תזמינו כרית סובאקאווה, היא ממש זבל.