פרק א' - במדבר

"העבירו אותו לראש הרשימה" שנה חיכינו לשמוע את המילים הללו.
עכשיו דברים יתחילו להסתדר. נוכל לחזור לחיינו הרגילים בקרוב.
אתם מבינים, אחי מחכה להשתלת לב מזה שנה. עד עכשיו הוא היה
בתחתית הרשימה, אך אלו שקדמו לו קיבלו לב חדש או שמתו בציפייה.
עכשיו הגיע תורו של אחי.
אבל לפני שניכנס לזה אציג את עצמי: שמי נתן רוזנפלד, ואני בן
למשפחה יהודייה שחייה בסאן פרנסיסקו. הורי הם דור שני בארצות
הברית. אמו של אבי עלתה לארה"ב בסוף שנות השלושים, בדיוק בזמן
להימלט משלטון הנאצים.
היום היא כבר איננה. נשארנו רק ארבעתנו, הורי, אני ואחי.

בבית החולים שררה שמחה רבה. כולם באו לברך את הורי על היותנו
בראש הרשימה. צוות הרופאים והאחיות, כולם הכירו את אחי, נשמו
נשימת רווחה לשמע החדשות המשמחות. אני, אני הייתי מבולבל. מן
הרגע ששמעתי את הבשורה, לא הצלחתי להוציא אי אלו מחשבות
זדוניות שעלו במוחי. הדבר היחידי שעליו יכולתי לחשוב היה עד
כמה הייתי רוצה שברגעים אלה ממש תקרה תאונה. שאיזה ספורטאי
בשנות העשרים לחייו יפגע ממכונית וליבו יגיע לאחי. מחשבות אלו
ייסרו אותי. הפסיכולוג של בית החולים, שהיה צמוד אלינו מהיום
הראשון, הסביר לי שאלו מחשבות לגמרי נורמליות, ואין זה אומר
שאני בן אדם רע. זה לא עזר.
על אחי לא יכולתי לעבוד. באחד הערבים, ישבתי ליד מיטתו, ופני
שמוטים לכיוון הרצפה. " מה יש נתן"? הוא שאל. "אתה נראה רע"
הוא לחש. גיחכתי. אחי שוכב בבית חולים ואני נראה רע. "שום דבר
בן" השבתי. לאחר מספר שניות הוא הוסיף "יהיה טוב, לא משנה מה,
יהיה טוב". לא הספקתי להשיב, הוא נרדם. "באמת יהיה טוב?" שאלתי
את עצמי. אותו לילה החלו לרדוף אותי חלומות מוזרים. התחלתי
להיזכר בבית הכנסת הגדול, שהיה גאוות הקהילה. גאוותינו רק גברה
כאשר ברעידת האדמה, שפקדה את סאן פרנסיסקו לפני שנה, היה בית
הכנסת הבניין היחידי שלא נפגע כלל. חשבנו שאנו מוגנים. האם
באמת שומר עלינו כוח עליון? שאלה זו הטרידה אותי. למחרת, העירה
אותי אימי בהתרגשות. "קום נתן, יש לב! יש לב!"
קמתי אחוז תזזית ורצתי לחדר הניתוח שם הכינו את אחי לניתוח
המסובך. "הייתה תאונה" אמר אבי, "רוכב אופנוע מול משאית. לא
היה לו סיכוי". הוא אמר זאת עם חיוך. הייתה זאת הפעם הראשונה
שאבי נראה לי כדמות של שד. אבל לא הייתי נקי מאשמה. רגשות שמחה
הציפו אותי ולא יכולתי שלא לחייך. עוד שעתיים הם יתחילו לנתח
ועד אז הורו לנו לחכות בחדר ההמתנה המאוס. לא ידעתי מה לעשות
עם עצמי. הלכתי הלוך ושוב, ישנתי, כססתי ציפורניים וכל הזמן
הזה הייתה בי תחושה של גורל. משהו לא היה בסדר. לא ייתכן שעל
חשבונו של אחר אחי מרוויח. מה לא בסדר איתי? הלב הגיע והניתוח
החל. בטלוויזיה שבחדר ההמתנה הוקרנו החדשות. "תאונה קטלנית של
רוכב אופנוע" קרא השדרן. גלי זיעה קרה פקדו את גופי, דבר לא
יכל להרגיעני. לאחר שבע שעות נוספות נכנס המנתח הראשי לחדר
ההמתנה. "הניתוח עבר בהצלחה" הוא הודיע. צהלות שימחה בחדר, אבל
אני לא שומען. חיוך נאלח נמתח על פני, אני ישבתי ללא מעש במשך
כל אותו לילה. לאחר שבוע נוסף הם שיחררו אותו. אני נמנעתי מכל
מגע עם משפחתי. כשאחי חזר הביתה לא הייתי נוכח.        
הורי לא שמו לב, הם היו באופוריה. אני, שוטטתי לי ברחובות
העיר, מחפש סימן. סימן שדברים לא קורים סתם. לא מצאתי. נכנסתי
לבית בכנסת, גם שם לא מצאתי דבר. לאחר שבוע, החלטתי לחזור
הביתה. הורי, שהיו כבר מודאגים, שמחו לראות שדבר לא קרה לי.
אני הייתי אדיש. מה אם היה קורה לי משהו. הם קיבלו את אחי
חזרה, ואם המחיר היה חיי, האם הם היו מוותרים עליו? עליתי
לחדרי במטרה לישון. שכבתי עם עיניים פקוחות זמן רב. אינני זוכר
בדיוק כמה אבל כשאחי נכנס לחדר היה כבר חושך. "מה לא בסדר
אתך?" הוא שאל בתמיהה. "הדאגת את כולנו" אמר והשתתק. רציתי
לומר לו שלא מגיע לו לחיות. לאופנוען הייתה אישה וילדים. אך
משפתי יצאו המילים "אני בסדר...עזוב אותי". הוא לא שאל יותר.
כדרכם של החיים, הם המשיכו. בלי לעצור ולהסביר, בלי לקחת
הפסקה, הכל פשוט חזר להרגלו. וכהרף  עין, החלה שנת הלימודים
האקדמאית אליה נרשמתי שנה שעברה. תקוותי הייתה שהלימודים
ישכיחו קצת מהבלבול ששרר במוחי. או לפחות יאירו את הדברים באור
שונה. כמקצוע ראשי בחרתי בארכיטקטורה. בניינים תמיד הדהימו
אותי. גושי פלדה ובטון שעוצבו בצורות כאלה ואחרות. מצבות
למתכנניהם. כמו אותו ארכיטקט שתכנן את בית הכנסת, עכשיו הוא
בטח גאה בעצמו.
לא היה לי מקצוע שני, ומכיוון שהיו חסרות לי שעות במערכת רשמו
אותי לפילוסופיה. לי זה לא שינה. אחי גם הוא חזר ללימודים. היה
לו חומר רב להשלים. הוא נכנס לכיתה י' למרות שהיה בן שבע -
עשרה. גם לו זה לא שינה. הוא שמח לחזור לחברתם של אנשים רגילים
ולא לחברתה של רחל חולת הלב מהמיטה ליד. הכל היה שלו.
כולם היו עסוקים בעניינם. אחי ואני היינו שקועים בלימודים,
הורי בעבודה ובלי לשים לב נכנסנו לשגרת יום. את לימודי
הארכיטקטורה אהבתי בכל מעודי. למרות שבהתחלה עסקנו רק בתולדות
הארכיטקטורה, הנושא ריתק אותי. את זמני הפנוי ביליתי בבניית
מודלים קטנים מקיסמים, אותם הייתי מראה לפרופסור שלי. הוא היה
מעיר, מסוג ההערות שבן אדם נהנה לקבל, ביקורתיות אך תומכות
באותה מידה. אהבתי את הפרופסור שלי. לעיתים הוא היה עובר
בבתינו, שבידו גיליון חדש של ירחון העוסק בארכיטקטורה מודרנית.
היינו יושבים שעות ומדברים על השפעותיהם של המבנים הגדולים על
המבנים המודרניים. בזרימה מתמשכת, לא ניתן לשמור על מסלול
קבוע.
באותו ערב, כשראיתי את הפרופסור צועד לעבר הבית, נתמלאתי
התרגשות כתמיד. אך כשפתחתי את הדלת ראיתי שלא נשא בידו את
הגיליון החדש, ופניו היו חיוורות וארוכות מתמיד. הוא נכנס
בשתיקה ופנה ישירות לחדרי, שהיה ממוקם במרתף. סגרתי את הדלת
ועתה שררה דממה בחדר. "מה לא בסדר אתך?" נפצעה לפתע הדממה
מקולו העמוק של הפרופסור. "למה כוונתך?" שאלתי בתמימות גמורה.
"יכולת להיות מספר אחד שלי!" הוא החל להרים את קולו, "ומה אתה
עושה במקום זה? נמנע מלהגיע לשיעורי הפילוסופיה שלך!" שתקתי.
במשך כל השנה הגעתי לשיעור אחד, בו נרדמתי. מאז נמנעתי מלהגיע.
היו לי דברים חשובים יותר לעשות, בניית מודלים מקיסמים, היא
תחביב מכלה זמן. "מה יש לך לומר בנושא? או שגם מזה את נמנע?"
נימה זו לא הכרתי בקולו. נרתעתי לאחור, ואז התחלתי מתגונן. "לא
ידעתי שעלי להגיע...כלומר....חשבתי שזהו שיעור בחירה...". "אם
כך טעית" הוא התפרץ לדברי, "ובגדול! אם לא תשלים את  החומר
ותיגש לבחינת הגמר לא תוכל לסיים את השנה ולקבל את הדיפלומה
שלך!" פתאום זה הכה בי. איך יכולתי להיות כה עיוור לנזק שגרמתי
לעצמי?! "אני אשלים....אני אשלים הכל...". "כדאי מאוד" הוסיף
הפרופסור "הייתי צריך ממש להילחם בדקן שירשה לך להישאר. מעכשיו
ובכל יום אתה תשתתף בשיעורי ההשלמה שיתקיימו בשעות הערב".
רציתי למחות, אך עצרתי את עצמי פן אגרום לעוד התפרצות מצדו.
הנהנתי להסכמה.
בלי להוסיף עוד דבר, הוא עזב. הכל הסתובב סביבי ולא ידעתי מה
לעשות עם עצמי. הכל נראה כמתמוטט. כל ההשקעה בארכיטקטורה, הכל
בכדי להירמס על ידי פילוסופיה מודרנית. נשברתי. למחרת הגעתי
לשיעור ההשלמה. "אני שמח שהחלטת להצטרף אלינו" פנה אלי המרצה
בזלזול. לא הגבתי. הייתי שקוע מידי בהרגשת האסון שריחפה מעלי.
בזרימה מתמשכת לא ניתן לשמור על מסלול קבוע. השיעור החל.
בדיעבד, פתח הקורס את שארית חיי.
לקורס עצמו, למרות שדן בנושאים מעניינים, היה ערך שולי בחיי.
בהשקעה מינימלית ומעט עזרה עברתי אותו בציונים ממוצעים. לולא
אן, היה כל העניין משעמם למדי. אן-מרי קוליי, הייתה סטודנטית
שנה שנייה שהחליטה לקחת את הקורס כחלק מתוכנית העשרה, כלומר
מרצונה החופשי, דבר שבעיני נראה מעט מוזר, שלא לומר מיותר. אן
ניחנה ביופי טבעי, כזה שלא דורש אף לא טיפה של טיפוח. שערה
האדום ופניה הצחות הפנטו אותי למן הרגע הראשון שבו נחו עיני
עליה. למרבה הפלא, נמשכה היא אליי גם כן, כפי שנתברר לי באותו
יום ממש. לאחר השיעור בעודי אוסף את חפצי ומכניסם לתיק, ניגשה
אליי, נעמדה ושתקה. תחילה התעלמתי, לא רציתי להראות התלהבות
יתרה. והיא בשלה, עומדת ומביטה. לבסוף, לאחר שכל חפצי הוכנסו
בקפידה לתוך התיק ואף סודרו בתוכו פעם נוספת, נעמדתי בחוסר
רצון, ומתוך אי נוחות פתחתי בדברים:" כיצד אוכל לעזור לך?"
"שמי אן" אמרה בקול צלול והוסיפה " אתה נראה כמישהו שאינו נמצא
במקומו הנכון". התמהמהתי לרגע, לא מבין את הדברים שזו משליכה
לעברי. "למה כוונתך?" "בשיעור, נראית כמי שיושב ומקשיב בכדי
לצאת ידי חובה ותו לא" אמרה בביטחון. "דיברת עם הפרופסור שלי?"
אמרתי חצי במליצה חצי בהאשמה. היא לא הגיבה. לבסוף אמרה "אף על
פי שאין הדבר נשמע הגיוני, אני ואתה עומדים לבלות זמן רב
יחדיו". בדברים אלו פנתה לכיוון היציאה והחלה עושה דרכה מחוץ
לכיתה. אני, שהייתי עדיין המום מעצם האפשרות שבחורה שכזו
תתעניין בי, בהיתי בה בעוד היא עושה את דרכה ולבסוף הפשרתי
ממקומי והתחלתי עושה את דרכי הביתה חצי ער חצי חולם.
ואכן כל אותה שנה, וללא כל יוצא מן הכלל, היינו יושבים
ומשוחחים מידי ערב, לעיתים במסעדה או בבית קפה מקומי ולעיתים
סתם על המדשאה באוניברסיטה. באופן פלאי, הוציאה ממני אן, את
המיטב שבי. תוך מספר ימים חזרה לי המוטיבציה ללמוד, אותה
מוטיבציה שאבדה לאחר אותו ביקור טראומטי של הפרופסור בביתי.
שוחחנו על הכל, למרות שברוב השיחה אני הייתי זה שדיבר. אן
הייתה יושבת, לעיתים שעות, ומקשיבה לי בעוד אני מגולל את סיפור
חיי, מלידת אחי וגילוי המום בלבו, ועד הניתוח. רוב הזמן, נראה
היה שאן, כאילו שקועה בעצמה, שומעת את דברי ומוצאת בהם מעין
נחמה. בסוף דברי היה חיוך פושט על שפתיה בעוד היא מביטה מעלה
לשמים, כאילו מברכת על קיומו של אח, של רע לעולמה העגום, שלי
עוד לא היה שום מושג לגביו. היה זה רק לאחר מספר חודשים,
שלראשונה החלה מדברת על ביתה שלה ועל התלאות שעברה מצעירותה
ועד הגיעה למצבה הנוכחי. אביה התאבד, ואמה ניהלה בית,
שבקפדנותו היה מבייש כל מנהל פנימייה צבאית באשר הוא. ואילו
אן, החלה בורחת בנפשה, מנתקת עצמה מן העולם ועוברת להתגורר
במקום נטול כל חובות, צעקות ועונשים יצירתיים שאמה הייתה שולפת
ללא כל מאמץ. לולא יכולת ההתנתקות, היית אן הופכת לאדם שונה
בתכלית, קרה ונוקשה במקרה הטוב, נאחזת בשפיות כחוט השערה במקרה
הרע. כשגדלים בבית מסוג זה, נוטה האדם להציב בפני עצמו מטרות
או אתגרים שמטרתם ליצור קרקע יציבה בעתיד. מטרתה של אן, הייתה
לא לאפשר לאף אחד ושום דבר למנוע ממנה לומר את שברצונה לומר.
לא לאפשר לעולם להפחיד, ובכך להימנע מאותה סביבה איומה שיצרה
אמה בבית. מייד התבהרו לי הדברים בנוגע לשיחתנו הראשונה, שאז
נראו לי קצת נועזים בשביל שיחת הכרות. אך כזו הייתה אן. אילו
הייתה אחרת, אפשר ולא הייתי מתאהב בה. היא הייתה וסימלה את כל
אשר אני פחדתי לעשות. היא הייתי מקור חוזקי.

הזמן, כדרכו, חלף במהירות מסחררת, אפילו בהתחשב בהנאה שהפקתי
ממנו. שנה שלמה עברה, ואני ואן, שכבר היינו מעורבים במערכת
יחסים עמוקה ונפלאה, התחלנו לחשוב על נישואין. לאן היו
הסתייגויות לגבי השינוי הגדול ופחד מדברים שיבואו, דבר מובן
בהתחשב במערכת היחסים של הוריה. לי היו הסתייגויות משלי, כל
חיי הרגשתי שמגישים לי החיים דברים טובים שלא מגיעים לי ואן לא
הייתה יוצאת מן הכלל. ובכל זאת נראה שהאהבה בינינו התגברה על
הכל ותאריך כבר נקבע ל- 6 באוקטובר. אפשר והיינו מאושרים יחד.
יתכן וחיי היו כדמות השלמות. אן נפטרה מדום לב כיומיים לפני
החתונה. הרופאים התקשו להסביר כיצד בחורה צעירה, עשרים ושתיים
סך הכל, מקבלת דום לב בעודה הולכת לבחור את סידור הפרחים
לחתונתה הקרבה. לאחר בדיקה, התגלה שלאן היה את אותו מום כמו
אחי. קברתי אותה בחלקה שהייתה שמורה למשפחתי, חלקה שטופת אור
ונוף מרהיב של גשר הזהב. על המצבה נרשם " אן-מרי קוליי, חייה
נקטעו באיבם אך רוחה לעולם תמשיך".
הפסקתי את לימודי ולאחר חודשיים של בידוד כמעט מוחלט יצאתי
לחפש עבודה. לא יכולתי להוסיף תחושה של חוסר מעש לתחושת האבל
הכבדה. מצאתי את עצמי עובד כפקיד במשרד של חברת בניין משגשגת.
עבודה חדגונית אבל השכר הוגן והזמן עבר בצורה סבילה ללא
התעסקות יתרה במצב הנפשי העגום ששהיתי בו. אחי, לעומתי, הצליח
היטב בלימודיו ואף סיים בהצטיינות. הוא החל את לימודיו
האקדמאים כשלושה חודשים לאחר סיום בית הספר.
כאילו הלך בדרכי, לאחר שנה הציע נישואין לבחירת ליבו. הכאב צף
לפני השטח, ואני ברוב טיפשותי לחתונה לא הסכמתי לבוא. החרטה
שכבר החלה להראות את פרצופה במבכי נשמתי במהרה הפכה לרגש
האשמה. האשמה הייתה שוכחת והחרטה מתעממת לולא אותה שרפה שפרצה
באמצע החתונה. ניצולים לא היו.