ואני מטייל לי באושוויץ. הולך בין המדשאות המטופחות, מביט
בעצים המושלגים ומקשיב לציפורים המצייצות. הכל נראה כל כך
שגרתי, כל כך רגיל, אפילו בתים משקיפים על הגדרות.
ואני שואל את עצמי, האם זה המקום בו היה ההרג הכי שיטתי והכי
אכזרי בתולדות האנושות?
האם זה המקום בו הגיעו ילדים והפכו לאבק?
האם כאן אנשים הפכו למספרים?
ואם כן, אז מדוע אינו מרתיע? מדוע הוא מציאותי כל כך ולא
"פלנטה אחרת" כפי שק.צטניק קרא לו. אז נזכרתי בעובדה
הטריוויאלית והפשוטה, המקום נטוש. והבנתי, לא הזאונה, לא
המחראות ולא המשרפות הפכו את אושוויץ לגיהנום עלי אדמות. בני
אדם הפכו אותו לכזה. בני אדם בנו את אושוויץ, הקימו את מפעל
המוות ורצחו בהתלהבות מופגנת. בני אדם נשרפו באושוויץ, נשרפו
על מזבח השנאה ועלו כקורבן השמיימה לאלוהים השותק.
והכל בגלל אותה שנאה גזענית, שהופכת אדם לאויב, יד לסכין ואיש
למספר.
באושוויץ יש היום מדשאות וציפורים, גם אז היה. השואה לא היתה
בשחור ולבן, היא היתה על המקום בו דרכתי. |