אני קופאית בת שלושים וחמש. גרושה וחרמנית. כל משמרת כשהאנשים
חולפים על פני עם תשלומים אני נעה בין הרהור על סכלותם לבין
מחשבות על עצמי. תהיתי למשל עד כמה אני חרמנית יותר כשאני
מבייצת. שמעתי פעם על כך שכשמבייצים חרמנים יותר. אני יודעת גם
שאמורה להיות דרך לבדוק את זה. מהרהרת אם כדאי לי. הרי אני
אתחיל לפתח ציפיות. טוב, זה נראה לי בזבוז זמן, אבל אני ממשיכה
להרהר בכך בכל זאת. הרי במילא אתגבר מתישהוא על ההכתבה שבמחקר
המדעי. כרגע אני יודעת שאני מתלחלחת על בסיס קבוע כמעט כל יום,
וחלק ניכר ממנו. אבל בכל זאת יש ימים שבהם אני פחות. בקיצור -
לא מספיק שאני גרושה בשיא המיני שלי, אז אני גם צריכה לדעת מתי
אני מבייצת? ובכל זאת - למה לא? מה אכפת לי לקחת את המחשבה
הזאת שכבר מופיעה אצלי מדי פעם ולנסות לברר את העניין? זה יכול
להיות סה"כ משחק מין משעשע.
כל האנשים האלו שאיך שהם עוברים אותי מוציאים סיגריה. אני תוהה
אם גם זה קשור למין. אולי אני נורא מושכת אותם וזה מעין פורקן
רגעי למחזור הדם. או שאולי התנועה המוכנית הזאת גם באה להרשים
אותי. קאובויים מצחיקים אני מהרהרת לי בעת שאני שולפת סיגריה
דמיונית ומכניסה לכוס מולם. עכשיו אתם מגורים!
אני ממש לא יודעת עד כמה מישהו זוכר אותי. איפה המציאות בסקאלה
שבין לא יכולים להוציא אותי מהראש ומפנטזים עלי גם חודשים
ושנים אחרי, ובאים לכאן במובן מסוים בשבילי, לבין זה שאין לי
שום חריטה בזכרונם.
יש ימים שאני חושבת דווקא יותר על נשים. לא משנה לי אם מדובר
בשדיים מטלטלים של גוף רווי שומן, או שמא בקלאסיקה שנראית בת
12. בכלל בנות 12 מפתות אותי לא פחות, ואז נכנסת המחשבה שבעצם
הגוף המבייץ שלי רוצה אמהות נוספת. בולשיט - אני רוצה רק
לזיין! אבל בעצם - מה אנחנו כבר יודעים על מה שמסתובב לנו שם
בתת מודע.
יש אלמנט של בדידות. יש קמצוץ של חוסר סיפוק וקורטוב התייבשות.
אולי זה רק המיאוס שבהזדקנות.
ואחרי העבודה אני נשרכת לביתי לבד.