יושב מול המחשב, נשען אחורה כמה שאפשר,
מחזיק את הזין בין הידיים
פשוט יושב ככה
קופא

אוננות כפייתית
של רחמים עצמיים.
יושב, פולט את כל הרוע בנחמה,
כה מאוסה.

רוצה לעשות משהו דראסטי
כמו לקפוץ,
אבל רואה שאין שום טעם
לשטות כלשהי שתכלול תזוזה מיוחדת.
חייב למלא טפסים מעבודה אחת,
להכין מצגת,
להתכונן לעבודה שניה.
להתכונן לעובדה שאלה החיים שבחרתי, אותה נשמה חבוטה.

ביטים אלקטרונים ממלאים אותי, מחליפים את דפיקות הלב.
בטוח שהקצב יותר מהיר מהרגש.
חושב על הגזע השפל, מבזבז החמצן והמקום.
מצטער שעומד לי, מצטער על שאני נקי,
שאני אני.
מאונן כפייתי.