פגשתי אותך, וכל אותו הזמן התלבש לי על הפרצוף חיוך דבילי
כפייתי. הרגשתי אותו מותח לי את העור וחושף חיוך של 20 סנט
בקושי. המילים הציפו את המחשבות ולא יכולתי לישר קו עם כל
התגובות הפתאומיות שהחלו לצוץ ממני. בהתחלה נורא נבהלתי, כי
הדבר האחרון שהיה חסר עכשיו הוא שתשים לב לשטויות שלי, אבל אתה
סתם יושב שם, רגוע מתמיד, עם החיוך המוזר הזה שאתה דופק בכל
סיטואציה.
מה לי ולזה? ממתי אנשים משפיעים עלי בכלל? מאיפה באת? למה
עכשיו, למה אלי? בגלל מה אתה נשאר? מה אתה רוצה, למה אתה לא
יוצא לי מהראש, מהגוף, מהחלום, מהמציאות, למה אתה כל הזמן שם?
למה שלא תלך לרגע, עדיף כמה רגעים? אתה יודע מה? פשוט תתנדף
כאילו לא היית, הרי לא היית אמור להיות מלכתחילה, אז גז יהיה
מצב הצבירה המתאים ביותר - אפשר רק להריח, וגם זה לא תמיד. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.