פתאום קרה לי אותו מאורע נדיר שלא קורה לעיתים קרובות: תרגמתי
מחשבה לרגש טהור. ככה, בלי להתכוון, בגלל מוסיקה ושקט.
מחשבה על סבא, שהיה בשבילי פשוט כך, סבא, בלי ערך מוסף, אך
עדיין, היה. הוא היה, כפי שכל אבא של אמא שלי היה יכול להיות,
סבא.
אולי בגיל 70 אין סבלנות להתחדש - הוא מת.
כאבתי את מותו, במידה מסוימת. גם בגילי, כאדם חושב או לפחות
מתיימר, קשה לי לתפוש את מושג החידלון, בלתי אפשרי, אבל עכשיו
זה בא לי.
המחשבה התרכזה באמא, שהיא לעת עתה הדבר הכי טוב שאני יודע
להצביע עליו ברדיוס המרחב/זמן של החיים. המחשבה התרכזה באמא
מקשיבה לשיר ברדיו ודומעת, בגלל המילים והמנגינה, ובתפילה
ובכפכפים שעשתה מעץ וסיכות בטחון, בצעקות ובשמחה - תמיד ידעתי
שיש בה את זה, פעם אפילו ראיתי אותה משתקפת במראה באלף ואחת
צורות.
כשהיא בכתה אני ידעתי שהיא נזכרת, וכשהדמעות שלה התנפצו על
השרוול יכולת ממש לראות בתוכן את המכוניות הישנות והנדירות
הללו, ואת אותן דרכים שהיום כבר לא נראות אותו דבר, אבל עדיין,
חרתו בהן אלפי דורות בין שיעור להפסקה. יכולת להריח את הריח של
יום שישי ואת אחיה הבכור מתפלל, לבורא עולם בגלוי ולבורא
הביטלס בסתר.
לפחות אני יכולתי.
כשהיא חייכה אליי מתוך נימוס מסלק בהלה של אמהות אמיצות,
הבזיקה אליי אותה שן מחוזקת בידי רופא שיניים, סנוורה אותי
במחזות של ארץ ישראל המרגשת - והתרגשתי.
היו לילות! סיפרה לי קרן האור שנשאה על גבה שלושים שנות
היסטוריה לא רלוונטית וכל-כך נוגעות ללב. היא מלטפת אותי,
מתנחמת בכך שעוד יש לה סבלנות להתחדש, והיא נוגעת ולא מבינה
שהיא מעבירה זרם, ואני מתחשמל כולי מבפנים. אולי היא ידעה כל
הזמן והתעקשה לספר לי.
עוד בארבע ומשהו מאיות אחרונות של ריגוש חד פעמי היא הזריקה לי
לוריד את אותו מוכר מצחיק שהיו גונבים ממנו ממתקים קטנים
ואחר-כך מתחבאים יום שלם, מעצמם, ואותה שכנה זקנה שעד היום
מטורפת, כבר בדור חדש, אבל עדיין מטורפת, וידעתי שהיא אמיתית
כמו כל מה שאף פעם לא אהיה או יהיה. איך אוכל להיות אבא?
ופתאום תפסה אותי המחשבה הזאת על סבא שהזכירה לי את אמא.
קלטתי בריכוז חד-פעמי את משמעות האובדן, הרגשתי רק לחלקיק
שנייה את השכול. הבנתי אותו, הזדהתי איתו, לחצנו ידיים, החלפנו
חיוכים. לפחות אני חייכתי - מתוך מבוכה, כמובן. עכשיו נרגעתי,
אפילו לא חצי מצמוץ. כמעט שנייה.
אם אוכל להרוויח משהו מתוך עצמי מכל העסק הזה, הוא את המשמעות
ההפוכה. אולי אצטרך ליפול מרכבת הרים כדי להבין אותה בעצמה
לעומק, או לאהוב ולהתחבק בגשם, אבל עד אז, אסתפק בכך.
חיים (ואמא). |
