יום יום אמו האוהבת של הילד הקטן הייתה מלווה אותו לגן. משפחה
שעלתה לארץ לפני שנה וחצי, עולים חדשים מרוסיה. הילד הקטן לא
אהב ללכת לגן, הוא היה בוכה כמעט כל פעם שאמו הייתה מלווה
אותו. לפעמים אמו הייתה מלווה אותו רק עד לרחוב שלפני ונותנת
לו ללכת לבד עד הגן. הילד בכה. הוא לא חייך, לא שיחק עם אף אחד
בגן, שום דבר לא עניין אותו חוץ ממתי אמא תבוא לקחת אותו
הביתה. היה לו את המקום שלו, שהוא תמיד היה שם בהפסקות: הוא
היה תמיד יושב בצד של הגן, היה שם ארגז חול קטן. הגננת כבר
התיאשה ממנו - מה שהיא לא עשתה לא גרם לו לחייך. הוא היה יושב
בצד ומסתכל על כולם.

הגיע החורף. בלילה ירד גשם חזק, הגשם הראשון.
הגשם הראשון תמיד שוטף את כל הלכלוך. הוא שטף את כל הרחובות,
את כל האבק מהמכוניות, את הפרחים, העצים, הבתים. ריח הגשם
הראשון היה באוויר.

אמו של הילד הלבישה אותו היטב כדי שלא יהיה לו קר בחוץ וליוותה
אותו לגן כמו בכול יום. הילד בהפסקה הלך למקום שהוא הכי אהב
והתישב שם כמו תמיד. הוא הבחין שמשהו פה לא כמו תמיד: החול,
החול לא היה כמו בכול יום - זה היה בוץ! הילד הקטן העביר את
היד על הבוץ הקר והלח, והבעת פנים של סקרן עלתה על פניו. הוא
ליטף את הבוץ ומיד החל לשחק בו. הוא טבל את שני ידיו בבוץ והחל
לשחק. הוא התחיל להנות מזה, היה לו את הניצוץ בעינים, האף הקטן
שנשנם את האוויר הקר ואז חיוך קטן עלה לרוחו: הוא חייך חיוך
קטן קטן, שפתיו נפתחו קצת קצת.
הוא לקח כמות של בוץ ליד הפך אותה לכדור. הוא הסתכל על הקיר
הלבן של הגן וזרק את גוש הבוץ על הקיר. זה הצחיק אותו, זה גרם
לו לאושר והוא המשיך, עוד ועוד ולאט לאט החיוך החל לגדול
ולגדול. הוא שיחק בבוץ ביותר מרץ, החיוך התחיל להפוך לגיחוך קל
והחל להתפתח לצחוק. הילד הקטן היה מאושר לראשונה. הוא צחק,
חייך, שיחק, היה לו אושר.
הגננת עברה ליד הילד הקטן וראתה אותו. הגננת רצה לעבר הילד
הקטן, התישבה על ידו הסתכלה עליו חיבקה אותו החלה לצחוק גם היא
יחד איתו, היא כמעט והצטרפה אליו לזריקת הבוץ על הקיר של הגן
שלה, הילד הקטן עשה את הגננת מאושרת בכך שהילד חייך, צחק, היה
מאושר סוף סוף.
כשאמו של הילד באה לקחת אותו מהגן, הילד רץ בריצה מהירה לאימו.
היא הרימה אותו והילד חיבק את אימו בכול כוחו. היום הילד היה
מאושר, הוא רצה לחלוק את האושר עם אימו. הגננת מיהרה לספר על
"הנס" שקרה היום לילד. היא סיפרה לה שהוא זרק בוץ על הקיר של
הגן והוא היה מאושר, אבל אימו הסתכלה במבט כעוס על הילד, ואמרה
סליחה לגננת על המעשה של הילד, אבל הגננת המשיכה בשלה: היא
ניסתה להסביר שזה טוב, שהילד שלה היה מאושר.
החיוך של הילד הקטן ירד, הוא לא כל כך הבין מה קרה אבל הוא לא
חייך.
יום למחרת השמש עלתה, והבוץ התיבש והפך שוב לחול, והילד הקטן
לא חייך.