זה כבר הגיע למצב שאפילו הפינצ'ר שלי כבר לא מוכן להתקרב אלי.
פעם היינו משחקים המון יחד ונהגתי גם לספר לו הכל. אתם יודעים
על הברים שאני מבלה בהם ועל הזונות שאני אוסף אלי הביתה כל ערב
שלישי. האמת הן לא אוהבות שאני קורא להן זונות הן מעדיפות
"נערות ליווי", אבל זה שם לזונות של עשירים ואני לצערי ההפך
המוחלט של התואר "עשיר".
ישבתי במטבח בשעה שתיים לפנות בוקר עם קערת סלט ענקית כזאת
מפוצצת בקורנפלקס וחלב. ובידי כפית קטנה שאיתה אכלתי לאט לאט
את הקורנפלקס אבל מהר מספיק כדי שזה לא ייהפך לקווטצ'. אני
שונא כשזה קורא. מולי הטלוויזיה על המקרר מסריטה לי סרטים
בשחור לבן. ולא בגלל שאלה סרטים ישנים אלה הטלוויזיה פשוט
עתיקת יומין.
אני אפילו לא יכול לסבול את עצמי יותר. זה שמונה חודשים שאני
מובטל לאחר קריירה די מצליחה בעיתון המקומי של עפולה. הייתי
אחראי לוודא על ההגהות וכל החרא הזה. אהבתי את זה מאוד כי אני
אוהב לקרוא עיתונים. וככה כל יום קראתי עיתון שלם מהמודעה הכי
קטנה ועד המודעה הכי גדולה וחשובה. עכשיו אני יושב, מדיף ריח
של גבינה שפג תוקפה, עצלן מדי בכדי להזיז את עצמי לשירותים
ועייף מדי כדי לישון. מדי ערב אני מבלה במועדון שבפינת הרחוב
כך שאני לא צריך רכב. משתכר שם כלוט וחוזר בשעות הבוקר
המוקדמות למערתי, אוכל ארוחת בוקר משביעה (מאוד) בוהה
בטלוויזיה עד שעות הערב המוקדמות וחוזר חלילה. לפחות כך זה היה
עד עכשיו. ועיתון לא ראיתי כבר הזמן.
מצאתי איזו עבודה, די נחמדה אני חייב לציין, בדואר העירוני.
אני ממיין את המעטפות.. די סוטול, דרך טובה להעביר את הזמן,
ולהרוויח קצת כסף. וכך גם אי אפשר לבזבז את הכסף על אלכוהול
וסיגריות נובלס זולות. אצלי הכסף אף פעם לא הספיק להיכנס לארנק
וכבר  איזה ברמן אחד היה זוכה במאייה. זה בערך כמו שהקטן שלי
לא מספיק להיכנס פנימה מאחורי הרוכסן וכבר יוצא לדפוק אחרת. זה
זוועה, פשוט זוועה.
את הזיפים אני מגלח עם סכין קצבים, כל הפרצוף שלי מפוצץ צלקות
ככה לפחות זה נראה בהשתקפות שלי על החלון. וגם זה בקושי כי לא
נגעה בו מטלית כבר כל כך הרבה זמן. כבר הפסקתי לספור.
הזמן עבר קצת ומצאתי לי מישהי קבועה. מפתיע אבל נכון. פצצה של
בחורה וגם מאוד נחמדה, יפה ונקייה. החזירה אותי למוטב. זאת
אומרת לפעמים אני מכה אותה אבל רק כשהיא ממש לא בסדר. אחרי הכל
היא בסדר, מנקה ומבשלת בזמן שהיא לא בעבודה או באוניברסיטה
וכשאנחנו לא מעבירים את הזמן בחדר המיטות. היא משתדלת מאוד
ואני רואה שהיא אוהבת אותי. אפילו דיברה על החתונה שהיא רוצה
שתהיה לנו. אז הצעתי לה נישואין, היא,  אמרה שהיא צריכה לחשוב
על זה, היא ממש יודעת איך לעצבן אותי. בסוף כמובן היא הסכימה.
אז התחתנו במקום צנוע בלי עדים לא משהו פנסי, סמלי.
עכשיו אנחנו עם 5 ילדים באותה מעורה שתמיד גרתי בה. מוצפים
בחובות וצרות. אבל כנראה שאלוהים רצה להעניש אותי קצת זה עוד
מעט יעבור לו. כך לפחות חשבתי אבל זה לא עבר לו. אז החלטנו
אישתי ואני לחזור בתשובה. כדי שאני אוכל לחפר על חטאי וכל
השטויות האלה. אז חזרנו בתשובה ואני מתבייש לומר שזה לא עזר.
נשבע שעשיתי הכל לפי החוקים. לא נסעתי בשבת, והפרדתי בין בשר
לחלב, התפללתי כל היום ואפילו לא רצחתי אף אחד, ולא רימיתי את
מיכאל החלבן, הכל לפי הספר. אבל שום דבר לא עזר.
רבאק זה כבר ממש עלה לי על העצבים אז עשיתי הכל דווקא. רימיתי,
גנבתי, רצחתי, נסעתי בשבת, ואכלתי צ'יזבורגר ולמנה אחרונה
גלידה חלבית. אויש איך שאני נהנתי. אבל גם סבלתי. ריציתי חמש
שנים, ועשיתי עבודות שירות כל מיני ואל תשאלו.
אז הבנתי שאלוהים חכם בלילה. יודע לעשות רע לאנשים כשהם עושים
רע אבל טוב כשהם טובים הוא לא יודע. הוא צוחק לנו בעניים זה מה
שהוא עושה, בזה הוא ממש מצויין.
אז יודעים מה?! לא צריך טובות ממנו. אם הוא עושה מה שנוח לו גם
אני אעשה מה שנוח לי. לא שם עליו את הקטן. אני עכשיו אדון
לרשות עצמי. למרות שאני בתהליכי גירושין ועומד לאבל את כל מה
שיש לי, המשפחה. לא איכפת לי אני אפתח דף לבן ונקי.
אבל מה שמו למעלה לא נתן לי. למה אתם חושבים שאתם יושבים עכשיו
איתי כאן?? אחרי שאשתי עזבה עם הילדים יצאתי לבר, אפילו לא
הייתי שיכור ונשבע לכם שהיא הגיעה משום מקום. משאית ענקית של
מי עדן דרסה אותי. מעכה לי את הצורה. לשמחתי זה לא כאב, הכל
קרה מהר ובלי ששמתי לב שכבתי בתוך אדמה לחה. לבד רק רבי מעלי
ומיכאל החלבן בהלוויה שלי. אני לא מבין למה הוא הגיע כל הזמן
רימיתי אותו. אבל מילא מה איכפת לו, פעם אחרונה שהוא צריך
להתמודד עם כאב תחת כמוני.