רוח קרה נשבה אל החדר מבעד לחלון של סיגל.
גרונה התכווץ והשתוקק לנוזל שירטיב אותו, כל סוג של נוזל. אך
היא היתה קפואה ונדמה היה לה שכל נגיעה של כף רגלה ברצפה עלולה
למוטט לה את העולם.
"מה עשיתי?" היא חשבה מיואשת. היא נשכה את שפתיה, מקווה שהיה
זה רק חלום. לא, זה לא היה חלום. זה היה סיוט, זה היה הפחד
שהיכה בה כמו הרוח שהיכתה את צמרות העצים בחוץ. עוד מעט יתחיל
גשם, חשבה. עוד מעט יתחיל גשם וירטיב את המכתב, ובכך אנצל.
הגשם, כמו ילד שעשה דווקא, סירב לרדת כל הלילה ועיניה של סיגל
סירבו להיעצם.
כשמרי מתה נפשית סיגל סחבה אותה על הגב למיטת חוליה.
כשסיגל מתה נפשית נירה החייתה אותה.
ולפעמים סיגל הייתה עוצמת את עינייה בלילה והייתה מסוגלת לחוש
את שפתותייה של הפסיכולוגית שלה נצמדות לאלה של סיגל ונושפות
אוויר נקי אל ראותייה החנוקות של סיגל. היא החייתה אותה. היא
הפיחה בה רוח חיים כשמרי התאבדה לחלוטין.

נירה קיבלה את המכתב שהונח בלילה על מכוניתה. היה כתוב על
המעטפה בטוש שחור עבה: אישי. מעניין, חשבה לעצמה, ופתחה
במהירות את המעטפה. כתב ידה של סיגל חרט שרשרת של מילים
אוהבות, אולי אפילו חושקות, מי יודע.
זה באמת נראה לה חמוד. היא כבר חשבה מה היא תגיד לה בפגישה
ואיך היא תסדר את מחשבותייה ותפגיש אותה עם המילה העברה,
ותסביר לה את משמעותה.

נירה הייתה חמודה כל כך באותו היום שפתחה לסיגל את הדלת וחייכה
אלייה חיוך רחב ומתוק כמו שסיגל אוהבת. סיגל אמרה לה שלום, מעט
קר או אולי חרד והתיישבה על הספה המוכרת.
"קראתי את מכתבך", נירה זרקה כבדרך אגב.
סיגל שתקה, ולפתע נירה שתקה ושתיהן שתקו שתיקה שהביכה את נירה.
את סיגל זה לא הביך, היא ציפתה לפגישה הזו.
ובזו שאחריה כבר ניסתה לכפות את עצמה על נירה פיזית. נירה
התחמקה מזה ונעמדה ליד המזגן. סיגל התיישבה על הספה.
"זה בהחלט לא נראה לי מה שקרה פה עכשיו". אמרה נירה בשקט
והביטה על הרצפה.
"אני אוהבת אותך, זה פשוט מעליי כל העניין הזה, אני לא שולטת
בזה, רק עונה לצרכי נפשי. זוכרת שאמרת לי שככה צריך לנהוג,
בפגישה הראשונה כשמרי מתה נפשית?"
נירה בלעה את רוקה וחשה אכזבה מהולה בפחד. אחרי הכל לא לכל דבר
היא התכוונה באומרה משפט זה.
וכאילו היה מאוחר מידי. סיגל הורידה את המעיל וביקשה מנירה
שתשב.
עכשיו הייתה בנירה התחושה שסיגל מנהלת את הפגישה וזה ממש לא
התאים לה.
נירה התיישבה בזהירות והביטה בסיגל, היא כיווצה את שפתייה
מכעס.
"אל תכעסי עליי", עינייה של סיגל נמלאו דמעות.
בדרך חולנית מעט נירה הרגישה שהשליטה הוחזרה לידייה שלה והוקל
לה מעט.
"זה דבר שלא עושים" אמרה נירה.
"מה? רק ניסיתי לנשק אותך, גם את מרי נישקתי".
"מרי הייתה חברה שלך וזה משהו אחר, אני לא חברה שלך." נירה
התריסה.
"אבל את יכולה להיות". סיגל חייכה חיוך מפתה.
"סיגל את זוכרת מה שדיברנו על ההעברה?" נירה ניסתה לשוות נימה
מקצועית לקולה.
"כן ואני לא ממש מאמינה לזה, עכשיו תקימי את עצמך מהספה שלך
ותעברי לשבת פה" סיגל הניחה את ידה במקום שנותר על הספה.
"סיגל, אני מבקשת שתפסיקי עם זה, את מתחברת כרגע לעולמך
הדימיוני, בואי נחזור רגע למציאות, בסדר?"
"בסדר, אז זו המציאות, שאני אוהבת אותך". סיגל ליטפה את
צווארה.
נירה שתקה, היא התחילה לחוש שוב חוסר אונים. סיגל קמה ממקומה
ונירה נדרכה. "אל תדאגי יקירתי, אני לא אתקוף אותך שוב".
סיגל נעמדה מול החלון והביטה החוצה. איש זקן הלך עם הכלב שלו
באיטיות. סיגל קיוותה שבאיטיות הזו תימשך הפגישה עם נירה, אך
הזמן התחיל לאזול לה. לא פעם חלמה איך היא שוברת את השעון של
נירה שהיה מונח על השולחן וסימן את תום הפגישה.
מי הוא חושב שהוא, השעון הזה, שהוא יחליט לי מתי ללכת? היא
חשבה.

הפגישה נגמרה על רגל שמאל, נירה הייתה קרה וסיגל נפגעה, היא
יצאה בוכייה מהקליניקה והלכה כסהרורית ברחוב. היא לא הסכימה
לקבל את העובדה שנירה לא רוצה בה.
היא החליטה שתעשה הכל בשביל זה.
בלילה שלמחרת סיגל התעטפה במעיל חם והלכה לביתה של נירה. ביתה
של נירה היה בדיוק איפה שהקליניקה היתה, רק שלקליניקה הייתה
כניסה נפרדת. פעמוני הרוח בכניסה לביתה של נירה ניגנו מנגינת
לילה ערבה. סיגל נעמדה מול הבית שלה וראתה גבר גבוה עומד
במטבח. זה היה בעלה, היא ידעה. בן זונה, חשבה לעצמה, וכל
הגברים האלה שתמיד לוקחים לה את הנשים הכי נחשקות בעיניה, כל
הגברים האלה צריכים למות. סיגל רצתה את נירה לעצמה, אך היא לא
ידעה איך תשיג אותה.
"את מחפשת מישהו?" לפתע שמעה קול נשי מאחוריה.
סיגל הסתובבה בבהלה וראתה לידה בחורה בערך בת גילה עם עיניים
בידיוק כמו של נירה.
"לא לא, אני סתם, אני מחכה לידיד", היא גימגמה.
"לא, פשוט אני גרה כאן". הבחורה הצביעה על הבית של נירה ועכשיו
היה ברור לה בוודאות שזו בתה.
"באמת? אז יכול להיות שהוא עבר מכאן או שטעיתי בכתובת", סיגל
כבר התכוונה לסור מהמקום.
"חכי" הבת של נירה הניחה את ידה על כתפה של סיגל. סיגל קפאה
במקומה, לא יודעת מה להגיד ואיך לדבר.
"איך קוראים לו?" היא חייכה אל סיגל.
"איך קוראים לך?" סיגל שאלה בסקרנות ועיניה נצצו.
"גל", הבת של נירה המשיכה לחייך חיוך שכבר הפך קצת טיפשי.
"ולי סיגל, גל" סיגל נמלאה אושר, היכול להיות שהשם שלה בולע
בתוכו את השם של הבת של נירה? זה אומר הכל, חשבה סיגל. עכשיו
היא ידעה בוודאות שהן נועדו אחת לשנייה, היא ונירה. והיה ברור
שגם הפגישה שלה עם גל אינה מיקרית.
"קוראים לו אלון". סיגל ניסתה להסיט בחזרה את השיחה לידיד
הדימיוני שלה.
"אני לא מכירה שום אלון, אבל אני מנחשת שזה מישהו שאהבת ואולי
עדיין", גל קרצה לה.
"עלית עליי", סיגל החליטה לשחק את המשחק.
"ומה קרה איתו?" גל שאלה בנימה של עצב, כמו הנימה הזו שנירה
הייתה משתמשת בה כשסיגל הייתה מספרת על דבר רע שקרה לו.
"הוא עזב אותי". סיגל הצליחה לשריין דמעה קטנה.
"אוייש מסכנה, את יודעת גם אותי עזבו". משום מה גל דיברה בלשון
רבים, אבל לסיגל לא היה אכפת מגל, היא רק רצתה ללמד אותה דבר
או שניים על אהבת נשים.

הטלפון צילצל בפעם העשירית באותו בוקר ונירה כבר חשבה שהיא
משתגעת. "משמונה בבוקר מתקשרים ומנתקים", היא נרגנה.
"תנתקי את הטלפון", יהודה הפציר בה.
"יש לי כמה שיחות חשובות שצריכות להגיע אליי היום".

בצילצול השתים עשרה סיגל קיבלה אומץ ואמרה לנירה שהיא מתגעגעת
אליה כשזו צעקה הלו עצבני לשפופרת.
"סיגל?" נירה התבעטה.
"כן", סיגל אמרה בשקט ובקול חנוק.
"זה את התקשרת לכאן וניתקת?"
"כן, אני אוהבת אותך".
נירה הרגישה שהיא עומדת להתפוצץ.
"זה את שלחת את זר הפרחים שלשום?" היא שאלה אותה בקול רועד.
"כן, אני אוהבת אותך", ענתה סיגל כמעט בצעקה.
"אני מבינה שגם את ריססת על הגדר של השכנים 'נירה אני אוהבת
אותך'", נירה שאלה-קבעה.
"כן, אני אוהבת אותך", המשיכה סיגל עם הפזמון החוזר.
"אולי תפסיקי עם ה'אני אוהבת אותך'", נירה התפרצה וניסתה לעצור
את עצמה.
"קניתי לך מתנה, אני יודעת שיש לך מחר יום הולדת" סיגל המתיקה
את קולה.
"אני לא רוצה מתנות ממך" נירה הייתה קרובה לבכי, "ואיך לעזעזל
את יודעת מתי חל יום הולדתי?" רגליה רעדו והיא חשה שהיא מאבדת
את שיווי משקלה.
"נו, את יודעת, האתר הזה של חבר'ה, מצאתי אותך שם". סיגל נשכה
את שפתיה עד זוב דם.
"למה חיפשת אותי באתר של חבר'ה?" נירה החלה להזיע והביטה בגועל
בדובי עם הלב שהונח על סף דלתה אתמול בערב, שאליו היה מצורף
פתק והיה כתוב בו לאישה הכי נהדרת שפגשתי.
"למה חיפשת אותי בחבר'ה?"השאלה הדהדה בראשה של נירה.
"כי אני אוהבת אותך", ענתה לה סיגל.

הסיפור הוא פרי דימיון ואינו משקף שום מציאות אישית של
הכותבת