היום זה כמו כל יום היא אמרה לי וסטרה בעוצמה לפרצופי מיד
נצמדה אלי ונישקה אותי בלהט נותנת ללחי האדומה שלי לקבל את
הצבע האדום החזק בצורת אצבעותיה.

שש שנים חלפו מאז שהיא נעלמה מחיי, שש שנים של חלום אחד שחוזר
כל לילה , שש שנים שסימן של אצבעות ארוכות נראה רק לעיניי על
לחי פגועה.

שש שנים שלא שמעתי ממנה, שש שבהן נולדו לי שתי ילדות, שש והיום
היא הגיע בחזרה, נכנסה למשרד בחצאית קצרצרה המראה את אותן
רגלים שריריות שתמיד היו לה, אותן רגלים שזופות שמשכו את עיני
העוברים ברחוב ההומה באמצע תל אביב של אז.
נכנסת ללא רשות ומתקרבת אלי במהירות, אני נשנק לרגע ורואה את
מזכירתי מביטה מעבר לדלת מסמנת לי שאין הדבר באשמתה.
שש שנים ואני מביט בה מתקרבת אלי מרגיש איך היא נצמדת אלי ואז
חודרת לתוך פי אם לשון של תאווה. לאחר זמן שנראה כנצח היא
מתנתקת ממני, מתרחקת מאט ושולחת יד מהירה אשר משאירה על פרצופי
סימנים אדומים ושריטות זעירות.
אני נופל לתוך כיסא המנהלים נדהם , לא חושב והיא מתיישבת על
שולחן העץ שלי מביטה בי ועיניה נוצצות. "אמרת שלעולם לא תיקח
אחרת במקומי" היא יורקת בזעם לכיווני. אני רואה את האש היוצאת
מתוך עיניה המביטות בי ומנסות לחדור לתוכי כמו בימים ההם שהיא
יכלה לקרוא את מחשבותיי רק במבטה, אולם היום היא נתקלת במחסום
שמעולם לא נתקלה בו.

רגלה משחקת ברגלי חצי מלטפת חצי בועטת כאילו עוד לא החליטה
ועיניה ממשיכות לחדור את כל ההגנות שזיכרונותיי מנסים להעלות
מולה, אני נזכר באישתי ובנותיי היפות אולם מבטה המשתק מעלים
אותם מראשי כאשר אני מתרומם והולך כלפי דלת המשרד, המזכירה
עדיין עומדת בכניסה מביטה בי נראה כי היא בקרוב תתעלף, אני
אומר לה לשתות מים ושולח אותה לדרכה כאשר אני סוגר את דלת
המשרד מאחורי.

לפי רגע היא ישבה על השולחן ולפתע כאשר אני מסתובב היא נעלמה
לי, אני מסתובב במהירות וקולט אותה צמודה אלי מאחורי...



אישתי עומדת דמעות בעיניה זהו נגמר אנחנו גרושים, לבי יוצא
אליה אך איני יכול לגשת, הכל נתתי לה את בנותיי שאני אוהב את
רכושי כולו השארתי לה ורק לבי כבר לא שייך לה.
אני שולח לכיוון בנותיי חיוך ומתקרב כדי לפרוע את שערן כמו
שתמיד הייתי עושה, עיני לא יכולות להביט באישתי שאינה מסוגלת
להרחיק את בנותיי ממני ונותנת לי את השהות להיפרד מהן, אני
שונא את הרגע אני מבוהל מהעזיבה, עיני מחפשות מקום בו יוכלו
לייצב אותי אך לא נתקלות בדבר כאשר אני נופל על הקרקע בקושי רב
יכול להכחיש את הבכי היוצא מעיני, הזוועה הנוראה שעוללתי
למשפחתי רק עכשיו נגלת לי, ראשי מעביר לי באיטיות את התמונות
הנוראיות מבית המשפט, התמונות הולכות אחורה ופוגעות בי אחת
אחרי השניה מזכירות לי את מה שעשיתי בשתי ידי לא סולחות לי לא
מוחלות, אני מביט שוב מלמטה לכיוון בנותיי מעביר את מבטי
לאישתי מנסה לחפש סליחה אך העיניים שלה נכבו כבר מזמן עוד
באותו היום שבו יצאתי מהמשרד כאיש חדש ישן, לא יכולתי לסלוח
לעצמי לכן לא יכולתי לתת לאישתי לסלוח לי, ודרשתי את הפרידה
יותר מאשר בשבילה, בשבילי.

אני נשאר לשבת על הקרקע כאשר אישתי לוקחת את בנותיי בידיה
היפות ומושכת אותן ממני לכיוון רכב חום אשר נעלם בכיוון של שמש
שוקעת.
אני מנסה להעלות בדמיוני את אותו החלום לחוש את האדום על לחיי
אך עוד מאותו היום שבו היא באה אלי זה נעלם ממני כלא היה.

לבד, אני בוחר ונבחר להישאר
לבד אם זיכרון עמום.

על קרקע יושב
מחפש את עצמי

שתי ציפורים על העץ
שתיים ואף לא אחת בשבילי.