על כנפי ציפורים חבולות
את תרה בין ארץ לים.
הנשקף לעינייך מוכיח לך שוב
שאת לא כמו כולם.

מנקבת חור בכנף
כיוון שרוצה את כבר לנחות,
ונוצה מקרית שאת מוצאת
עוזרת את דמעותייך למחות.

והנוף שנשקף, הוא נראה מטושטש,
כבר ראית מראות יפים מאלה.
הלחות באוויר,
אותך היא תחזיר
לחוף בו איבדת את נשמתך.

השמש זרחה נמוך מדי מכדי שתראי
כמה זוהר הוא אורך.
דועכת כמו היום
והערב, זרועותיו מסביבך הוא כורך.
אט אט את מרחפת,
כמו הרוח המבדרת שיערך.
ואולי כשתפסיקי לחלום
תביני כמה שזה אמיתי.

מביטה לימין ולשמאל,
לכודה את
בין בוקר לליל,
בין האור והצל.

ומוחה עוד דמעה,
מחר יפציע עוד יום חדש,
אולי גם הוא יהיה נורא.

והנוף שנשקף, כמו מסך של עשן,
אפוף שחור ולבן,
לבן על שחור,
ובבוקר היא תזכור
להתרחק,
להתנתק
טרם תתחבר.

השמש זרחה נמוך מדי מכדי שתראי
כמה זוהר הוא אורך.
דועכת כמו היום
והערב, זרועותיו מסביבך הוא כורך.
אט אט את מרחפת,
כמו הרוח המבדרת שיערך.
ואולי כשתפסיקי לחלום
תביני כמה שזה אמיתי.

ואולי את איתי,
ואולי את לבד.
ואולי עוד תראי,
עוד יבוא היום, כי יום אחד
השמש תפציע
בגובה עינייך,
תחמם את ליבך,
ועם חיוך על שפתייך,
אולי סוף סוף נוכל להמשיך.

השמש זרחה נמוך מדי מכדי שתראי
כמה זוהר הוא אורך.
דועכת כמו היום
והערב, זרועותיו מסביבך הוא כורך.
אט אט את מרחפת,
כמו הרוח המבדרת שיערך.
ואולי כשתפסיקי לחלום
תביני כמה שזה אמיתי.