אני מפחדת. אני מפחדת מהכל. אני מפחדת מהחיים. אני מפחדת
מהסביבה שלי. אני מפחדת מהעתיד. אני מפחדת מהעבר. אני מפחדת
ללכת לבד ברחוב בלילה, רק בגלל שאני נערה בת חמש-עשרה שלא
נראית ממש נורא. אבל הכי אני מפחדת מלהיות עצמי. אני מפחדת
מהתגובות, ולא מהשליליות. ההפך. אני מפחדת כשאומרים לי שאני
יפה, או חכמה, או מושלמת. מושלמת...  אני שונאת את המילה הזאת.
עוד כשהייתי ילדה קטנה, אמא ואבא אמרו לי שאין דבר כזה, שאגדות
וסיפורים שבהם הנסיכה מוצאת את הנסיך המושלם שלה ומתחתנת איתו
והם חיים באושר ועושר לעד ביחד לא אמיתיות, ושדברים כאלה לא
קורים בחיים. ושאין דבר כזה מישהו מושלם. בכולם יש פאקים. אז
כשמישהו אומר לי משהו כזה אני מדחיקה את זה, כי אני יודעת שזה
לא נכון. ואני לא מרשה לעצמי להאמין בזה. כי אני לא רוצה
להתאכזב. כשאומרים לי משהו כזה אני מנסה להדחיק את הבן אדם
שאומר לי את זה מהחיים שלי. כי אני מפחדת. אני מפחדת שאני
אתחיל להאמין בזה, ואסור לי לעשות את זה. אז אני מנסה לעשות
דברים שאני לא באמת רוצה או לא באמת מתכוונת אליהם כדי לנסות
לשכנע את עצמי ואת הסביבה שלי שאני לא מושלמת, שיש גם בי
פאקים. אבל אני רק גורמת לריבים. וסכסוכים. ולדברים שאני לא
רוצה שיקרו. אבל הם קורים, והכל בגללי. אני עושה דברים רק כדי
למרוד, כדי להפוך את עצמי לדבר הכי רחוק ממושלמת. אני שותה,
אני מעשנת, אני יוצאת ועושה דברים שאני לא רוצה לעשות. אני
עושה דברים שלא מתאימים לי ולאישיות האמיתית שלי. רק כדי
להוכיח הוכחה מגוכחת...  לעצמי. אבל אני עושה את זה כבר כל כך
הרבה זמן...  שאני לא יכולה להפסיק. זה הפך להיות חלק ממני.
ואני לא יכולה להיפרד מהחלק הזה, כי אנשים כבר מכירים אותי
ככה. לפעמים, כשאני לבד ועצוב לי, אני מתחרטת על הכל. על אנשים
שפגעתי בהם, על ההתנהגות הדפוקה שלי. לפעמים אני אפילו מתחרטת
על זה שנולדתי...  אבל זה טבעי, לא? זה קורה לכולנו...  זה
הפאקים הקטנים שיש לנו שהופכים אותנו לא להיות מושלמים.