אני מסתכל לכל הצדדים, אני רואה רק חושך. כל מיני סוגים של
חושך: חושך כחול, חושך מפחיד, חושך פרחוני, חושך עם אוזניים.
היא מתקרבת אלי. אני נוגס לה בכבד. היא מגעגעת. אני יורה לה
בראש.
אווז אחד פחות. אבל כל האחרים רק מציקים לי יותר! אני שם לאחד
מהם פלאפון בתחת. לעזאזל עם נוקיה! וכל שאר החברות. מייצרות
פלאפונים בגודל של אסימון! האווז בכלל לא שם לב שיש לו פלאפון
בעכוז. מזל שהוא מכוון על רטט. אני מתקשר, האווז מתחיל לקפצץ,
מראה מבדר. בעצם, אולי הוא סתם רוקד לצלילי החושך? אווזים
גותיים, ציפורים ביזנטיות. אני מחליט לעשות משהו אחר. אני אחר
דוחף לאווז אחר מכשיר קשר אחר: מכשיר קשר צבאי משנות החמישים.
הוא לא שם לב לזה! בטח החושך מסתיר. אני מדליק פנס. החושך
הולך, חושך צהוב, חושך לבן, חושך מנומר, ואפילו חושך שאוהב
לשתות פפסי ולא קוקה קולה. כולם בורחים ממני. חוץ מהאווזים.
אני מסתכל על המסעדה האהובה עלי שנמצאת במורד הרחוב: אוכל
סיני. ברווזונים! בואו!

עלי שלכת בכל מקום! אני מוקף!