קול א': "בני האדם לא מעריכים שום דבר שעושים למענם."
(הקול הקטן בתוכי דגדג אותי קלות בבטן כדי לגרום לי לצחוק).
"בני האדם אוהבים רק לנצל, לקבל הכל מוכן על מגש של כסף בלי
לעשות כלום למען זה. אנשים כמוך עושים את העבודה שלהם בחינם
והם יושבים ונהנים מההצלחה."
אני: "אבל כולם יודעים שאני עושה את העבודה, הם יודעים כמה אני
משקיע בזה!"
(מנסה אני לענות לקול הקטן בראשי ולגרום לו להאמין בצדקתי).
קול א':"את חושבת שאכפת להם אם זאת את או מישהו אחר? הם מקבלים
את התוצאה הסופית וזה מה שהם רוצים. את פשוט יותר מדי נאיבית
מכדי לראות את זה כמו שזה".
אני: "הם כנראה אז עסוקים מדי בעניינים שלהם. גם להם יש הרבה
עבודה!"
קול א': "איזה הרבה עבודה? את עושה בשבילם את כל העבודה
הקשה!"
אני: "לא! אני מסרבת להאמין! זה לא ככה! אותי לא מנצלים!"
קול א': "תאמיני למה שאת רוצה. אבל ככה העולם שלנו בנוי. אם את
רוצה לחיות בו בלי להפגע תלמדי לא לעשות את העבודה השחורה של
אנשים אחרים."
אני: "אבל זאת לא העבודה השחורה של אחרים! אני עושה את זה כדי
לתרום. כדי לדעת שאני עוזרת למישהו ואולי משנה את חייו."
קול א': "את עושה את כדי לקבל הערכה על זה ואת לא מקבלת אותה.
לפחות לא מספיק. אחרת למה את חושבת שאני הופעתי?"
קול ב': "הוא צודק את יודעת? אנחנו כאן כי את מרגישה לא מוערכת
מספיק."
אני: "מה? יש כאן עוד אחד? כמה אתם בכלל???"
קול ב': "רק שניים. את יכולה להרגע."
אני: "אבל אם אתם שניים אז אתם אמורים להיות מנוגדים אחד לשני
לא? אחד הוא הטוב והשני הוא הרע".
קול א': "שמעת? היא קראה לי רע!"
קול ב': "אתה לא רע מפגר שכמוך! היא בטח דברה עליי!"
קול א': "זה היה עליי! הרגשתי את זה!"
קול ב': "תפסיק עם השטויות שלך! אנחנו מרגישים את אותו הדבר!"
קול א': "אני בטוח שזה היה עלי! ואנחנו עוד מנסים לעזור
לה..."
קול ב': "צודק! למה אנחנו כאן בכלל?"
אני: "דיייייי!!! אני לא יכולה לסבול את זה יותר!"
קול א': "טוב, טוב. אנחנו מילא לא יכולים ללכת גם אם באמת הינו
רוצים."
אני: "לא התכוונתי בזה לכלום! פשוט תמיד חשבתי שכשיש שני קולות
אז אחד הוא הטוב והשני הוא הרע והם מנסים לשכנע כל אחד לצד
שלו. ככה זה בסרטים לפחות..."
קול ב': "הילדה מסתכלת יותר מדי סרטים."
קול א': "אבל זה בדרך כלל נכון."
קול ב': "אולי, אבל להראות את זה בסרטים כדי שכולם ידעו על
זה?"
קול א': "אולי זה נסיון להזהיר בפנינו?"
אני: "עוד הפעם אתם מתחילים??? אולי תענו לי כבר מי אתם?"
קול א': "אנחנו הקולות בתוך הראש שלך. זה לא ברור?"
קול ב': "נראה לי הילדה קיבלה מכה בדרך..."
אני: "לא קיבלתי שום מכה! אני רק מנסה להבין מה אתם עושים בתוך
הראש שלי!"
קול א': "מנסים לגרום לך להבין. ובדרך כלל אנחנו באמת שונים
בדעותינו אבל הפעם המצב שלך אבוד ושנינו הסכמנו על זה."
אני: "למה המצב שלי אבוד? מה כבר עשיתי?"
קול ב': "היא גם לא מבינה מה קרה? בטוח שהיא לא קיבלה שום
מכה?"
קול א': "נראה לי הינו מרגישים אם היא היתה מקבלת מכה."
קול ב': "צודק."
אני: "נו אז מה לעזאזל הבעיה איתי?"
קול א': "שאת נאיבית מדי."
אני: "אני נאיבית מדי? איך הגעתם לזה?"
קול א': "את עושה כל מה שמבקשים ממך ולא רואה שסתם מנצלים
אותך."
אני: "זה לא עושה אותי נאיבית. רק נחמדה!"
קול ב': "נחמדה - מפגרת... הגבול דיי דק בין השניים!"
אני: "תפסיקו כבר לרדת עליי שניכם ותסבירו לי מה לא בסדר
איתי!"
קול א': "את פשוט צריכה להפסיק לעזור כל כך הרבה ואת תראי שלא
יעריכו אותך פחות מזה ואולי אפילו יותר."
אני: "אני לא מסוגלת. אני אוהבת לעזור לאחרים! אני אוהבת לדעת
שהם זקוקים לי."
קול ב': "אבל הם לא זקוקים לך. זה בדיוק הקטע. הם יסתדרו מצוין
איתך ובלעדיך."
אני: "אז אתה אומר בעצם שלא צריכים אותי? אז מה אני עושה בכלל
בעולם הזה?"
קול ב': "את אמורה לחיות ולהנות מהחיים."
אני: "אבל אני נהנית כשאני תורמת. איך אני יכולה להפסיק לעשות
את זה?"
קול ב': "תנסי! תקחי לעצמך יום חופש ותנוחי בו היטב. תקראי
ספר, תגלשי באינטרנט. תעשי את כל אותם דברים שאת רוצה לעשות
ואף פעם לא מספיקה".
אני: "אני... אני יכולה לנסות..."
קול א': "היא לא תעשה כלום! היא נאיבית ולא יכולה לשנות את
זה!"
קול ב': "תשתוק!"
אני: "אני מבטיחה לנסות להרגע. אתם הרי הקולות שבתוכי. אני
אמורה להקשיב לכם..."
קול א': "שוב משהו שלמדת מסרטים?"
קול ב': "אמרתי לך שתשתוק!"
אני: "אל תדאגו. אני אהיה בסדר."
קול א': "אנחנו נבדוק את זה. אם לא יהיה בסדר אנחנו נופיע
שוב."
אני: "תודה... אתם יכולים ללכת..."
(הקולות נעלמים)
אני: "עם קולות כאלה עצבנים לא פלא שאני אף פעם לא קוראת
להם... "